אופי ומידות

כשיובל היה כבן ארבע עשרה, יום אחד התקשר אחיו הצעיר רונן לאימם לצי, "אמא, אני לא יודע מה קרה ליובל. הוא פה על הספה, בקושי נושם, העיניים שלו אדומות".

עכשיו נזכרה לצי כי באותו בוקר יידע אותה יובל שנעקץ מדבורה בכף הרגל.

"אולי יובי אלרגי לעקיצת דבורה", היא הסיקה באוזני רונן ומיהרה לביתם כדי לראות כי בנה הבכור שרוי במצוקה חריפה. יחד עם יובל לצי מיהרה לרופאת משפחה, והנשימה קצת חזרה אליה. "מה אתם באים אליי?", נזפה בה הרופאה, "תסעו מיד למיון". המיון הקרוב לתושבי גוש עציון הוא בירושלים, בשערי צדק או הדסה. כשהגיעו לשם, הסיק הצוות שכנראה יובל אלרגי לדבורה ובשביל לאשש זאת הוא הופנה לבדיקה במרפאה ייעודית לכך ליד התחנה המרכזית בירושלים. לצי קבעה לבנה תור וביום המיועד הגיעו לשם. בבדיקה כזו מזריקים חומרים אלרגניים שונים. כשטפטפו חומר המכיל עוקץ דבורה וצרעה, עוד לא יצא המזרק מידו של יובל, וכבר האזור התנפח. האם ובנה המתינו בחוץ, שיבשרו להם את הצפוי ואת המשמעות הדרמטית הנובעת מכך.

"מצטערת", אמרה אחות בית החולים במבט רחום. "האלרגיה שלו במצב חמור. עם כזאת אלרגיה הוא גם לא יוכל להתגייס לצבא בהמשך". כעת הוסיפה חיוך קטן בניסיון לעודד והוסיפה כי "קיים טיפול שאורך ארבע-חמש שנים ולפעמים הגוף יוצא מזה, אבל צריך ללכת כל הזמן עם מזרק".

לצי בקושי זוכרת שראתה אי פעם את יובל בוכה, אבל ביום ההוא אירע היוצא מן הכלל. בבת אחת החלו דמעות מתגלגלות מעיניו של יובל אחת אחרי השנייה. יוצרות נחלים שהרטיבו את חולצתו הכחולה. במחשבותיו מנסה להבין איך יכול להיות שיצור כזה קטן ירחיק ממנו את חלומו הגדול.

"יובי..", ניסתה אמא לנחם וליטפה את ראשו.

"אמא…היא אמרה שאני לא אוכל להתגייס", הוא מלמל בקול שבור, מניד ראשון מצד לצד מסרב להאמין.

עד אותו הרגע אימו כלל לא ידעה שהשירות הצבאי כל כך חשוב לו, הרי הוא בסך הכל בכיתה ח', איך ייתכן שהוא כבר חושב על הצבא?

"אבל…", ניסתה אימו שוב, "יובי, היא גם אמרה שיש אפשרות לטפל בזה. אל תדאג, אנחנו נעשה מה שצריך. נבוא לקבל זריקות של נוגדנים עד שהאלרגיה תעבור. ארבע שנים זה הזמן עד הגיוס. תסיים את הטיפול בי"ב ותתגייס כמו כולם".

עכשיו הדמעות פסקו מלהתגלגל, בפניו של יובל ניצת זיק של תקווה. הוא הנהן בראשון, מחה אפו והסדיר נשימותיו.

ובאמת, כך היה. במשך תקופה ארוכה פעם בשבוע לצי ויובל נסעו לירושלים לקבל טיפול. בהמשך הזריקות ניתנו פעם בחודש. זריקה אחת נגד עקיצת דבורה וזריקה נוספת נגד עקיצת צרעה.

השנים חלפו ויובל הגיע לכיתה י"א ולמועד קבלת הצו הראשון. לפגישה זו נדרשים המתגייסים לעתיד להביא אישור רפואי מרופא משפחה המעיד על בריאותם ושהכל תקין. באותם ימים, בראשית עידן האינטרנט, התיקים הרפואיים היו על טהרת הנייר ולא במחשב. בתיק של יובל שכנה מזה זמן מה העדות המרשיעה – אישור השחרור ממיון. אותו אישור שקיבל יובל לאחר שהגיע לבית חולים עם קוצר נשימה שהיה תגובה לעקיצת דבורה. המסמך הזה ישלול ממנו כל אפשרות לשירות קרבי כפי שהשתוקק. לצי חששה, אך הנה בכל זאת עבר יובל את הצו הראשון ללא בעיות. "כנראה בזכות היותו ספורטאי מצטיין", הסבירה לעצמה.

אלא שבינתיים צצה בעיה אחרת – ארבע שנות טיפול לא הספיקו לפתור את בעיית האלרגיה. יובל הלך למכינה בעצמונה. "ככה נרוויח עוד שנה", סיכמו ביניהם האם והבן. שנה של טיפולים, פחות של לימודים. יובל של אותם ימים אהב יותר את הים מאשר את מסכת הגמרא. כשגם שנת המכינה הסתיימה, נאמר להם במרפאה שהוא יידרש לקבל זריקות למשך עוד חמישה או שישה חודשים. "אמשיך עוד שנה במכינה", הציע יובל, אך גילה שראש המכינה, הרב רפי פרץ, מתנגד לכך. מבלי לדעת מכל סיפור האלרגיה הוא קבע בפניו בחיוך סלחני, "אתה לא סובל גמרא. חבל על הכסף של הוריך. התגייס לצבא". יובל כבר למד להכיר את הרב רפי, כפי שכינו החניכים. מסביר פנים הוא לבריות, אך כיאה לטייס, החלטי ונחרץ. את דעתו לא יוכלו לשנות. אם כן, מה אפשרי?

בינתיים צצה בעיה נוספת, עוד איום לשירות הקרבי של יובל. בצבא טענו שהוא סובל מבעיות בקצב הלב וביקשו אישור לבריאותו מקרדיולוג. על כל דבר לצי נדרשה להילחם עבור בנה. היא אמרה לרופא בשערי צדק, "הבן שלי ספורטאי". יובל היה מוכן לעשות הכל כדי לקבל אישור. לאחר בדיקה התברר שכנראה זו טעות בלשכת הגיוס והאם ובנה קיבלו אישור שהכל תקין. אלא שבינתיים יובל הפסיד את ימי הגיבוש והיה צריך להכניסו בדרך לא דרך. את כל הסיירות הנחשבות כבר החמיץ, אך לפחות יוכל לנסות מזלו בצנחנים. ביום הגיוס הוא יצא עם חברו הקרוב שמעיה, שהתקבל אף הוא לצנחנים ופתאום צוותו את יובל למג"ב, שאז לא נחשב כלל. יובל התקשר אל לצי: "אמא, צוותו אותי למג"ב. אני לא הולך למג"ב". היא התקשרה לאלוף משנה מוטי יוגב, שהציע לה: "תגידי לו שיישב על הרצפה ולא יסכים להתפנות". היה אז איש הקיבוץ הדתי חיים פרלשטיין, שאמור לסייע לחיילים. לצי פנתה אליו. "אמרו שהוא חייל ת"ש", היתה תשובתו. עוד המצאה שחוסמת את יובל מהשירות ההתנדבותי המשמעותי שרצה כל כך. "הוא לא חייל ת"ש", קבעה לצי. "הרי כבר התקבל לצנחנים". בינתיים שעון החול אוזל. עוד יום מתחיל גיבוש היח"טיות – יחידות העלית של חטיבת צנחנים, ויובל חייב להיות שם. "יהיה בסדר", הפטיר חיים. לצי הבינה שהכל לא יהיה בסדר עד שיימצא הפתרון. היא ועמוס האב נסעו למשרדי הקיבוץ הדתי ברחוב דובנוב 7 בת"א, "נתפוס את חיים", קבעה האם הנחושה, משל הם עצמם בעיצומו של מבצע צבאי. עמוס ולצי הגיעו לשם והיא באה אל חיים. אולי בהשפעת המלצת יוגב, נהגה האם כבנה. "אני לא זזה מפה לפני שאתה סוגר את הסיפור", קבעה לצי. חיים הסתכל עליה בפליאה. "מה, הגעת עד לפה ממגדל עוז?" לצי עמדה מולו נכונה לכל קרב שיידרש. "כן, ולא אזוז מפה עד שתטפל בעניין". חיים נסע משם לטפל בבעיה וסידר את העניין. ביום שישי יובל התקשר: "אמא, התקבלתי לסיירת!". כמה שבכה ביום ההוא בבית החולים חמש שנים קודם לכן, כך רבה היתה שמחתו מבעד לאפרכסת, וליבה של אימו התרונן יחד עימו מהשכר בסוף כל המסע המשותף הזה.

אלא שפרשת החיסונים טרם הסתיימה. התוכנית של האם ובנה היתה שבימי ראשון לפני שייצא לבית ליד, לסיירת, הוא ייסע על בגדים אזרחיים לקופת חולים, יקבל את החיסון, יילך לשירותים בתחנה, יחליף שם למדים וייסע לצבא. כך יעלימו ממפקדיו את עניין האלרגיה והחיסונים, ומהמרפאה את היותו חייל. שם המשיכו בטיפול שבוצע כבר יותר מחמש שנים. רק לצי ויובל ידעו את האמת החבויה. כך התקיים הסידור הסודי משך זמן מה.

יום ראשון אחד התקשר יובל אל לצי בשמונה בבוקר, והוא נשמע נסער: "אמא, את לא יודעת מה קרה!".

"מה קרה יובי?", היא שאלה.

"הגעתי למרפאה על מדים, עשיתי טעות. איך שראו אותי, אמרו: 'סיימנו עם הטיפול'. מה אעשה? נשארו לי עוד 2-3 חיסונים".

לצי חשבה לרגע ואמרה, "אתה מקבל חיסונים כבר חמש שנים. אני אחראית שלא נעשה את 3 האחרונים ויהיה בסדר".

לאחר מספר חודשים הגיעו לצי ועמוס לבקר את בנם ביום הורים במחנה סנור. פתאום היא ראתה שם דבורים רבות ונבהלה. "גם אני פוחד", הודה יובל בלחש. חבריו לא הבינו, כיצד הבחור האמיץ כל כך, נרתע דווקא מדבורים. את הסוד יגלו רק שנים רבות מאוחר יותר.

כשנתיים אחרי הגיוס, בזמן הניקיון לפסח, בין כל הדפים שמיינה, מצאה האם לצי את אישור השחרור ממיון של יובל. אותו אישור שקיבל לאחר שהגיע לבית חולים עם קוצר נשימה שהיה תגובה לעקיצת דבורה.

"איך זה הגיע לכאן?", מלמלה אמא לעצמה בלחש. רגע קט הספיק לה בשביל להבין את שקרה. באותם ימים כל המסמכים תויקו בתיקיית דפים ולא במחשב. הרופאה הייתה רושמת הכל בכתב יד ולכל מטופל הייתה את התיקייה שלו. לפני הגיוס יובל ידע שהוא חייב לקבל אישור רפואי מרופאת המשפחה, אישור שהוא בריא וכשיר לגיוס בלי שום בעיות. ברגע של אומץ ותעוזה, פרץ למרפאה הנעולה, ניגש לתיק הרפואי שלו ושלף מתוכו את המסמך המפליל, בו כתוב שהוא סובל מאלרגיה במצב מסכן חיים. כך אוכל להתגייס ליחידה קרבית, בוודאי חשב לעצמו.

אמא הביטה אל האישור שבידה. איזה אומץ, יובי שלי, הרהרה לעצמה וחיוך של גאווה נמתח על שפתיה.

(נכתב על ידי יניב מגל)

רננה בירנבאום נחשפה לרוח ההתנדבות של תושבי מגדל עוז כשהחלה לנהל שם אולפן גיור לדוברי ספרדית. על מנת שהאנשים והנשים שפנו לתהליך זה יוכלו להרגיש נוח במיוחד, ממש בבית, ביקשה רננה לחבר אותם לבתים של בני ובנות והמקום. אלו נענו לכך ברצון רב, ולכל גר או גיורת הוצמדה משפחה מאמצת מהקיבוץ. נדמה שמכל המשפחות הלא רבות, אחת במיוחד נרתמה לעניין, משפחת ניר, שאירחה כמה תלמידים בו בזמן, ולא רק לארוחת ערב שבת אלא ליוותה באופן מלא. פתחה את הבית ואת הלב. ומהם היה מתנדב נמרץ במיוחד, הבכור יובל. זמן קצר לאחר תום שירותו הסדיר, הוא נרתם לסייע לרננה באולפן כאיש הקשר שלה עם הקיבוץ. יובל היה האדם המתאים למשימה, הבחינה רננה, מתוקף אופיו שתמיד שמח לעזור. לא רק בדברים המעשיים הנדרשים, אלא חיפש יותר מזה. "צריך לחבר אותם לארץ, לסיפור הציוני", הוא אמר לרננה ועשה. החל לקחת אותם לטיולים, למצדה, למערת המכפלה, ובתשעה באב לקריאת מגילת איכה בכותל.

בנות האולפן נשאו עיניים אליו, ורננה הבינה אותן לגמרי. עלם יפה תואר, ביישן, אך מאוד חדור מטרה לעשייה ציונית טובה. נינוח, רגוע. איתו הכל מסתדר. מעין שילוב מעניין של שובב אבל גם "ילד טוב ירושלים", רננה הבחינה. הוא גם מאוד אהב את משפחתו. ללא הרף סיפר לה מה עושה אחיו ומה אחותו. העריך את אביו עד מאוד. "זה היה הרעיון של אבא שהמשפחות יאמצו את תלמידי האולפן", סיפר לה, והוא כמובן ביצע.

המחשבות הטובות של רננה על יובל ביקשו להיתרגם למעשים. "לחתן אותו", כלשונה. בכל פעם הציעה לו מישהי אחרת. עירונית ממש תתאים לו, גמרה בדעתה.

יום אחד יובל הפתיע אותה בהצבת תנאי חד וברור, "אני ממשיך בעבודה רק אם את מניחה לי לנפשי".

התברר לה פתאום שכוונותיה הטובות לא היו לרצונו והיא מיהרה לחדול מכך.

כמה שנים מאוחר יותר, כשיובל הכיר את בחירת לבו אילה, הבינה רננה את מהות טעותה. יובל רצה קיבוצניקית כמותו, לא עירונית כפי שחשבה.

(נכתב על ידי יניב מגל)