הלחימה בעזה

קצת כמו מחלוקות התנאים והאמוראים שיובל העמיק בהם בלימודו, כך הרבה לעסוק בצבא במחלוקת סביב אופי הפעולות. בעוד התקבעה השיטה של פעילות בעוצמה רבה, יובל גרס אחרת. צה"ל הגדול מול הסיירת הקטנה.

בפלוגת הגדס"ר 6646 יובל הוא חונך הלחימה האולטימטיבי עבור כל מי שמצטרף. יהיה זה בֵּנְיָה, ששמו בן יהודה, או גלעדי, שעונה לשם יובל גלעדי – הלה ישמע את התורה הזו. "נלחמים בשקט, במדויק", יובל מעביר את הפילוסופיה שלו. ויש את משפט המפתח שלו: "אנחנו ציידים ולא ניצודים". קרי, "מפתיעים את האויב; לא נהיה הברורים והשקופים שמפתיעים אותם". כמה זה שונה מהגישה הצה"לית שנכנסת בכוח גדול, עם טנקים ומטוסים, מגובי די-9, בצרורות ירי לרוב.

וכמו בגמרא, תמיד נשנה הוויכוח. יובל מדריך, "תבואו בשקט, בכוח קטן, תפתיעו את האויב", אך המפקדים הבכירים מכריעים ללכת בדרך הצבא וגם חבריו של יובל יודעים לומר זה לזה, "בסוף תגיע המלחמה ונעבוד בגדול ורועש". יובל לא נרתע. מבין שעמדתו הובסה לעת עתה, אך עודנו מאמין בה בלב שלם.

והנה פורצת המלחמה. בחפ"ק הפלוגה ישנו הרכב מעניין – ישי לוי המ"פ, בֵּנְיָה הקצין, אריאל ואבשה הלוחמים הוותיקים, יובל הלוחם המוערך וישי רז שהיה מפקד הפלוגה וחזר בעצת יובל לשמש כלוחם מהשורה, במופע נדיר של היעדר אגו מצידו ומצד המ"פ שהחליפו. העיקר מבחינת הרב ישי ויובל זה להיות במקום שבו יגשימו את תוכניותיהם הייחודיות. כן, הם צמד שמאמין בגישה ההיא מפעם, כמו 101 והיחידות המיוחדות – כוח קטן, שקט ואש מינימלית ומדויקת. להיות ציידים ולא ניצודים.

עד שתוכרע המחלוקת, בֵּנְיָה מופקד על עריכת מטווחים ללוחמי הפלוגה. הוא מתייעץ עם יובל על תוכן המקצים המתאים וזה ממליץ בהחלטיות: "ממרחק 25 מטרים, כדור אחד. בו צריך לפגוע במחבל. הלוחם מותקל ויש לו כדור בודד. אם הלוחם פגע בכל עשרת הפעמים שהותקל, שיעבור לטווח של 50 מטרים. אם לא, שיישאר במקצה הזה". בֵּנְיָה שומע את עצת יובל ויודע כבר מה מצפה לו. הלוחמים אוהבים מקצים מגוונים, שכוללים ירי כדורים רבים, מטחים. זה נותן להם תחושת אקשן טובה, מרגשת ומעניינת. במקום זה יידרשו להתאמן שוב ושוב על ירי ל-25 מטרים עם כדור בודד. זה המקצה הבסיסי מכל, של טירונים רובאי 02, והם בכלל אנשי סיירת מנוסים. הלוחמים כמובן מתאכזבים ומביעים את מרמורם בפני בֵּנְיָה, אך מבצעים. במקצה הם פוגעים ב-6-7 פעמים מתוך עשר ומבחן המנהיגות של בֵּנְיָה מתחיל. הוא נאמן לגישה של יובל. הלוחמים שוב משתעממים, מנסים, פוגעים 7-8 כדורים ונשארים במקצה ההתחלתי, של הטירונים. איזו רגרסיה מדכדכת מחלחלת בהם. "אולי תתגמש קצת, בֵּנְיָה", הם מבקשים והוא נוטה להיענות להם, אך יובל איתן בדעתו, "מה פתאום! בהיתקלות יש הזדמנות אחת. תהיו ציידים ולא ניצודים". לבסוף בֵּנְיָה מתיר למי שפגע ב-8 מתוך 10 כדורים לבצע מקצים של ירי תיקון (כדור ראשון למטרה ועוד אחד לתיקון בעקבותיו) וירי בודד ל-50 מטרים. קשה לומר שהלוחמים מסיימים את יום המטווחים בהנאה צרופה, אך חלקם כבר מוצאים יתרון במה שנדרשו. "האמת שהשתפרנו", מודים כמה מהם.

 

זמן לא רב לאחר מכן כוח מהפלוגה נשלח לפעילות בג'נין, לאיתור אמצעי לחימה ואיסוף מודיעין במחנה הפליטים, תוך כדי התמודדות צפויה עם מחבלים. שבוע קודם לכן כוח של דובדבן נכנס לשם באש עוצמתית, ירה אלפי כדורים, גם מטולים, ונעצר בפאתי מחנה הפליטים אל מול התעוררות מקומית גדולה. לצערו הרב עד מאוד, יובל חולה כל כך עד שאינו יכול להצטרף, אך רוחו שורה על הצוותים מפלוגתו. "תיכנסו בשקט", הוא אומר להם. "אנחנו רק הפלס"ר, בלי אש מיותרת". יובל החולה מוסיף להדריך את גלעדי החביב עליו במיוחד, "אם זיהו אתכם וירו, תחזרו למטעים הסמוכים, ל-mode שקט. בסוף תפתיעו אותם".

גלעדי ולוחמיו מתחילים את הפעילות. גם הרב ישי רז ובֵּנְיָה משתתפים בה. חיל האוויר למעלה. לוחמי הפלס"ר מזהים צרור פה ושם. מחנה הפליטים ער. המחבלים מתוחכמים. אינם יושבים כניצודים. צריך להיות ציד כדי לזהותם. הם יצרו חרכים קטנים של ירי, שלא יזוהו. גלעדי נאמן לפעילות השקטה, מורה ללוחמיו: לא יורים סתם. די-9 עובר תחתיהם ומחבלים יורים עליו ותוך כדי הם מזהים אנשים בתנועה, צוות אחר, ופותחים עליו בירי. גלעדי ופקודיו מנסים לזהות מהיכן הירי, אך לא מצליחים. הם חוזרים ל-mode שקט כאשר סביבם ניתחת אש. "זו אש ספורדית", גלעדי לוחש ללוחמיו את שלמד מיובל המנוסה. "הם לא באמת מזהים אותנו". רגע לפני הדילוג לוקחים אוויר וכדורים ניתזים סביבם. השעה סביב חצות. צוות אחד נכנס למטע ועם האמצעים התרמיים סורק. הוא מזהה חמוש על גג, מדווח למפק"ץ גלעדי ונותן כוונון לקלע, ובדיוק כמו ההכוונה של יובל, הלה מבצע ירי של כדור וכדור תיקון. הקלע פוגע במחבל והרב ישי רז מעדכן את חברו החולה יובל בהודעת SMS, "עבודה מדהימה של הפלס"ר. כמו שתמיד חלמת. גלעדי כבר הוריד חמוש". יובל משיב: "אחי, שימחת אותי ממש!!". אז שוב חוזר הצוות ל-mode השקט ומתקדם למרכז מחנה הפליטים. את הערב מסיים הכוח המצומצם כשהוא נכנס ללב המחנה ויוצא משם, תוך השלמת המשימה ושימוש מועט באש.

הפעולה בג'נין הופכת להיות מה שנכון בהחלט לכנות "יריית הפתיחה". ההמשך יהיה בהצבת מארבים בעזה לפנות בוקר. הם מחסלים שם שני מחבלים ב-15 כדורים ויובל נוזף, "למה לירות כל כך הרבה? אתם חושפים את הכוח". בסוף הדרך שלו מוטמעת וכולם, עד דרגת המח"ט, מודים בהצלחתה ושמחים על התעקשותו. או אם לדייק, כולם מלבד כמה מחבלים בג'נין ועוד שלושים ואחד בעזה.

לילה גשום בעזה. צוות של לוחמים מתקדם בשקט לעבר היעד, בין טיפות הגשם הכבדות. ביניהם צועד יובל ניר, לוחם ותיק ומנוסה. עיניו סורקות את האפלה, חדות כתמיד. אך מבטו נודד לרגע אל העבר, אל זיכרון מלפני שנים רבות…היה זה ליל שבת חנוכה, בקיבוץ. יובל, אז צעיר יותר אך כבר למוד ניסיון קרבי, עמד מול קבוצת בני נוער. קולו שקט אך מלא עוצמה כשסיפר על חברו לצוות שנפל. "גבורה", אמר להם, "היא לא רק על שדה הקרב. גבורה היא בחיי היומיום."

הוא הביט בעיניהם הסקרניות של הנערים. "בצבא, ובחיים בכלל, צריך להיות 'פראייר'", המשיך. "אם מישהו צריך עזרה – אתה מושיט יד. אם צריך להתנדב – אתה קופץ ראשון. זו הגבורה האמיתית – לחיות חיים של נתינה."

המחשבה הזו ליוותה את יובל כל חייו, והנה הוא כאן, שנים לאחר מכן, מיישם את אותם עקרונות.

בחזרה להווה, יובל ממקם את עצמו בחדר ללא הסוואה, מסתכן. כשהוא מזהה דמות חשודה, במקום לפעול לבד, הוא מזעיק את חבריו בשקט. "אני בגב שלך", הוא לוחש לחברו הצלף, מרגיע אותו ברגע המתח.

הירי מדויק, המשימה מוצלחת. אחרי הכל, יובל טופח על גב חברו בחיבה. "כל הכבוד אחי", הוא אומר בחיוך.

החייל הצעיר, מופתע מהתנהגותו של יובל, שואל לגילו. "43", עונה יובל בפשטות.
"מה, לא נמאס לך כבר?" שואל הצעיר.

יובל מביט בו ברצינות. "יש לי חמישה ילדים בבית", הוא אומר. "זו לא המלחמה הראשונה שלי, וגם לא השנייה. אבל אני כאן כל עוד המדינה צריכה אותי."

"שמע, תודה. פשוט תודה", אומר החייל הצעיר, קולו רועד מעט. "אין עוד הרבה כמוך."

יובל מחייך בצניעות. "עזוב, אני לא מיוחד", הוא אומר.

הלילה ממשיך, המשימה מסתיימת בהצלחה, אך הניצחון הגדול ביותר הוא בלבו של אותו חייל צעיר.

כשמגיע זמנו להשתחרר, הוא לא יכול לעזוב. הדוגמה של יובל, האיש שחי את מה שלימד, משנה בו משהו. ועכשיו, כשהוא עומד להיכנס שוב לרצועה, הוא יודע – הוא עושה זאת לא רק למען המדינה, אלא גם לכבודו של יובל, שלימד אותו שגבורה אמיתית היא בדרך שבה אנו חיים את חיינו, יום אחר יום.

(נכתב על ידי יניב מגל)

מספר ימים לאחר הטבח הנורא של השביעי באוקטובר ישבו להם שלושה חברים בסלון אחד הבתים החרבים של קיבוץ בארי ולמדו – הרב ישי רז, יובל ואבשה. הטלפון של הרב ישי צלצל. על הקו חברו מישיבת הר המור שעמד להיכנס אל הרב צבי טאו – גדול הדור של ישיבות הקו ומוביל הזרם החרד"לי בציבור הציוני דתי. "אם מסתדר, תחבר אותנו לרב טאו לשיחה קצרה", ביקש הרב ישי והדבר אכן נעשה. הרב טאו התעניין במצב הלוחמים. בעיקר דיבר עם הרב ישי בעוד יובל ואבשה מאזינים בשתיקה. השלושה הרגישו שהם שואבים כוחות מהשיחה עם הרב המוערך וכדי שיוכלו לשמוע שלושתם את דבריו, העבירו את הטלפון למצב רמקול. את השיחה שמעו גם שניים מחבריהם הסמוכים להם – אייזנר, בנו של אחד הרבנים הבולטים במגזר הדתי שיצא בשאלה, והמ"פ ישי לוי – איש עמק יזרעאל. האחרון התעניין על גודל ההתרגשות ואייזנר תרגם לו לחילונית, "זה כמו שלאו מסי מתקשר אליך. אותה הליגה".

זמן לא רב לאחר מכן הפלוגה עברה למסדרון נצרים וברב ישי התעורר רצון עז להגיע לחורבות היישוב, למקום בו עמד שם בית הכנסת. הוא סיפר לחבריו כי בשנה שלפני ביצוע פינוי גוש קטיף הוריו עברו לגור במקום ואף השבע ברכות לאחר חתונתו אירעו שם. גם אבשה התחבר לרעיון הביקור המתוכנן – ביישוב שפונה גרו דודיו, שנהג לבקרם לעתים תכופות. על כן, כאשר הורדה הפקודה לעבור למסדרון נצרים, מצא אבשה באינטרנט תצא"ות (תצלומי אוויר) של המקום משנת 2005 והשווה למפות ההווה, וכך איתר את מיקום חורבות בית הכנסת.  בסופו של דבר, לאכזבת השניים הפלוגה הוצבה במיקום אחר – על דרך צלאח א דין, הציר ההומניטרי באותה תקופה, רחוק יותר מנצרים, דבר שהפך את רעיון הביקור במקום למורכב בהרבה. כך, לשם הגשמת היוזמה נדרשו לעבור דרך גזרה של גדוד אחר, ולכן גם לתאם עם אנשיו את היוזמה, מאחר הריסות נצרים נמצאות מעבר לגבול גזרה של פלוגתם. בכל זאת הרב ישי שכנע את הסמח"ט גיא מידן שבאחד הבקרים ייסעו בבוקר בליווי החפ"ק שלו אל המקום. הן לבד לא יכלו לעשות כן, מאחר שפעולה כזו נחשבת לנסיעה מבצעית.

יובל לא הבין על מה כל המהומה. מילא היתה זו נסיעה במסגרת אזור פעילות הפלוגה, אך עתה כבר ברור היה שמדובר במהלך מורכב, שדורש סיוע מצד החפ"ק של מידן, התנהלות מול גדוד אחר, וכל זה כאשר מתנהלת לחימה בעזה. יום אחד לא קיבלו אישור ולבסוף הצליחו באיזו אמתלה להשיגו. שעות ספורות לפני הנסיעה הצפויה, בשמירה המשותפות בחצות הלילה, הביע יובל בפני הרב ישי רז את ספקנותו מהמהלך, "מה העניין? נוסטלגיה? הרב ישי, אני לא בטוח שזה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו – לעזוב את הגזרה שלנו". הרב ישי הרגיש שחץ ננעץ בלבו. כה עז היה רצונו להגיע לחורבות בית הכנסת, ופתאום שני משפטים של יובל טלטלו אותו מהסיבה הפשוטה – הוא אמר דברי טעם. הצדק בדבריו ניכר. בתום המשמרת שלהם, הרב ישי ירד מהעמדה ופגש את המפק"ץ גבריאל שני. "שמע", הוא אמר לו, "נראה לי שמבטלים מחר את הנסיעה לנצרים. זה לא מתאים עכשיו". גבריאל דחה את מחשבתו בנימה קלילה, "מה העניין? סעו וזהו". הרב ישי החליט, נשאל את המ"פ ישי לוי ומה שיגיד, כך יהיה. "אם הלילה יעבור בסדר, סעו", הכריע הלה ובשש שבע בבוקר הטיול יצא לדרך. מידן הגיע עם החפ"ק והשלושה נסעו – הרב ישי, אבשה ויובל. הם ערכו שם תפילת שחרית שריגשה את כל הנוכחים. הרב ישי בכה לרוב אורכה. לאחר מכן נשא שם דברים וגם קרא קדיש. כשיובל הבין מה המאורע הזה גורם למשתתפים בו, הוא ניגש אליו ואמר, "לימדת אותי שיעור חשוב באהבת ארץ ישראל". ויובל כמו יובל, כשהתלהב ממשהו, חזר עליו שוב ושוב. כך, כל מי שנתקל בו בימים הבאים, שמע ממנו משפט הזה, "הנסיעה לנצרים ביוזמת הרב ישי לימדה אותי שיעור על אהבת הארץ". יובל הבין שיש מעבר לעניין המבצעי – פעולה שמעלה את המורל, שמחדדת את משמעות היותם שם, היא בעלת ערך בפני עצמה.

בסבב הלחימה המאוחר, אבשה ויובל – שני החברים הטובים בני הקיבוץ הדתי – שמרו לעתים קרובות יחד. את השעות הארוכות העבירו בדרך כלל בקריאה ב"אבן ישראל ג'" – ספרו הפופולרי במגזר של הרב עודד וולנסקי, מראשי ישיבת הר המור. לא לחינם השניים התחברו לספר. עיסוקו בחובת המלחמה, בלוחם הישראלי. במה שגורם לחייל להסתער. איזה כוח מניע אותו למסור את הנפש. יובל נהג להקריא מאבן ישראל ואבשה הקשיב תוך שהוא עומד על המשמר וצופה. לאחר מכן השניים דנו ביניהם בסוגיות שעולות בספר, חיברו לסוגיות העדכניות שעלו, כמו המצב בעם ואחוזי ההתייצבות למילואים היורדים בפלוגתם. ובאמת, מה מניע לוחם להסתער נוכח אימת המוות? התשובה המקובלת היא "הבושה מחבריו". הם יסתערו והוא לא? לעומת זאת, הרב עודד גורס בספרו שאולי הבושה עוזרת להסתער, אבל יש כוח חזק ממנה – מי שרואה את עצמו ומשפחתו כבורג קטן בעם ישראל, ובאמת מבטל את העצמי שלו על פני האינטרס הכללי, הוא זה שיסתער. כך כותב הרב עודד: "באהבת הבריות הטהורה, אהבת כל ישראל, בעין טובה, ברוח נמוכה ובנפש שפלה, כן תיווסד בעומק נפשו ענוות האמת והנכונות להתבטל אל הכלל ולהתמסר למענו ללא חת". יובל ואבשה התחברו לזה מאוד. "הרעיונות הללו יפים", אמר יובל לאבשה, "אבל אני מקווה שברגע האמת אעשה את הדבר הנכון".

בראשו קיננה תקרית קשה של הפלחה"ן שהתרחשה זמן קצר קודם לכן במסדרון נצרים והסתיימה במותם של שני חיילים. לוחמים צעירים אלה הגיעו למבנה בשכונת הנגדים – אחד ממעוזי חמאס. צוות הפלחה"ן נכנס לאיתור, קרי הפיכת מבנה לעמדה שלהם, ונתקל במחבלים ששהו בקומה השניה. הם היו צריכים לחלץ את הפצועים ולהרוג את המחבלים כאשר האחרונים ממתינים להם. "השקט בפעולה חשוב", אמר יובל, "אם אתה רועש, למחבל קל לדעת היכן אתה, והוא יגלגל רימונים מקומה שניה למטה, אליך". אך בזמן השמירה עם אבשה, כשדנו באבן ישראל ג', הטריד אותו עניין אחר. "לעלות בגרם מדרגות כאשר מחבלים בקומה השניה מחכים לך, יודעים שתגיע, זה מהדברים שדורשים את אומץ הלב הרב ביותר", הוא אמר. יובל הירבה לעסוק באירוע הזה. הוא תיאר סיטואציה זו בעיניים מקצועיות ואז חיבר לדברי הרב עודד, "מה שמאפשר להיכנס אל התרחיש הזה, המסוכן ביותר, בעיניים פקוחות לרווחה, זה היכולת לשים את כל האני שלך בענווה גדולה, למען מטרה גדולה".

 

מספר שבועות לאחר מכן הגיעו לוחמי הגדס"ר לאיתור חדש בחן יונס. מתורגלים, הם החלו להכין אותו לשהייה – להחשיך את החלונות, לפרוס רשתות שלא יזהו את הכוח בפנים, לארגן עמדות, לקבוע אבטחה. היה צריך שאחד הלוחמים יעלה לעמדה המזרחית. אבשה מצא את יובל יושב עם כמה חבר'ה מהפלוגה. "יש מצב שתעלה לעמדה המזרחית?", שאל ויובל מיד התרומם, "אין בעיה". הוא עלה לשמור בעמדה והפעיל ב-MP3 שחילקו מהרבנות בכניסה לגזרה, שיעור של הרב יגאל לוינשטיין. פתאום דווח על היתקלות של צוות גבריאל. מיד כששמע על כך, יובל מיהר לזירה תוך שהוא מעדכן על עזיבתו את העמדה. במקום ציפה לו בדיוק אותו תרחיש שאירע לפלחה"ן – מחבלים בקומה השניה שממתינים לכוח שיבוא לחלץ את הלוחם שכבר פגעו בו, את גבריאל שני. אבשה נכנס ראשון למבנה ויובל בעקבותיו. אבשה סרק את הקומה הראשונה, כשיובל מאבטח להמשך ואז בזווית העין ראה אבשה שחברו ממשיך, עולה לקומה השניה. בעיניים פקוחות לרווחה מתקדם בדיוק למצב המסוכן ביותר, בו עסק רבות. זה של הפלחה"ן, שדורש ענווה במידה כזו שמאפשרת את אומץ הלב. מאחר שאבשה עוד סרק את הקומה הראשונה ויובל כבר מיהר לעלות, השלישי בכוח הפריצה, נעם פרידמן, עקף את אבשה ונצמד ליובל. אבשה הזדרז לחבור אליהם. כשעלו בגרם המדרגות, בעיקול לפני הקומה השניה, נזרק רימון או מטען, גם כן בדיוק כמו באירוע הפלחה"ן שניתח יובל. יובל ספג את מרבית הרסיסים, נעם נפגע אף הוא קשה ואבשה במרחק חצי מטר מאחוריו ספג רק רסיסים מעטים ברגליו. גם מעקה קטן שהפריד בינו לבין שני חבריו שלפניו, חסך ממנו רסיסים נוספים. עשן מיסך את חלל האוויר ופתאום אבשה ראה מולו את נעם חולף על פניו ויוצא החוצה. אבשה הבין שהם בשטח השמדה וגם הוא צריך לחלץ עצמו לאחור, אבל הרי חברו נותר שם, בגרם המדרגות. "יובל, יובל!", הוא צעק כשהבין שהוא לא ירד עימם, אבל יובל כבר לא ענה.

כעבור מספר דקות המחבלים חוסלו וגופת חברו הוצאה החוצה. אבשה התבונן. מבעד לכאב עלתה בו המחשבה: מכך בדיוק חשש יובל – מהסכנה במצב כזה וגם מכך שיירתע מפניה ולא תהיה בו הענווה להתייצב מול האש הקטלנית. אכן יובל עמד במבחן שהציב לעצמו, ומכאן תמו דאגותיו.

איזה כאב חווה יובל על שלא היה בזמן עם חבריו הלוחמים בשמחת תורה של מתקפת השביעי באוקטובר, אלא הגיעו לגיא ההריגה רק במוצאי שבת. מפקדו וחברו הרב ישי רז, אמר לו, "לא ידענו מה באמת מתרחש", ויובל השיב לו: "אני קיבוצניק, מרגיש בבארי שזה הבית שלי". כמה הוא רצה לבקש סליחה מתושבי המקום. בעיקר העסיקה אותו הרוח של עם ישראל, של הצבא. כמה חשוב לו היה שלא תיפול הרוח, שיהיה מסר של חיזוק, שתמיד חותרים קדימה.

 

לפני כן, ב"חומת מגן", יובל נלחם עד לכניעת כל המחבלים. וכאז כן בעזה נותר בחוד של הגדוד הסיור והחטיבה כולה בכל מבצע ומלחמה. לא גיבור לעצמו אלא חייל שמשפיע על תפיסת כל החטיבה. בשירות הסדיר הרב ישי רז היה שני מחזורים אחריו, אבל במילואים מיד התאהבו האחד בשני. הרב ישי היה אז מפקד צוות צעיר. יחד הם הסתערו לפני 16 שנה כשחברם אהוד נהרג. בכל שנה נסעו לאזכרה שלו בזיכרון יעקב. כשהרב ישי היה למפקד הפלוגה, יובל הפך לנהג הצמוד אליו. לכל מי שפגש אמר ש"אני העגלון שלו" והרב ישי התבייש. יובל היה היחיד שנזף ברב ישי כשזה קצת ויתר לעצמו ובעיקר היה עבורו האדם להתייעץ איתו. לוחם מקצוען לעילא, זוכר את כל הצירים, קלע חוד מצוין ובעל תפיסה מבצעית מבריקה, כזו ששייכת ליחידות מיוחדות שפועלות בשקט, שחותרות למגע עם האויב בעוצמה ובחוכמה. "מי שמחכה מאחורי גדרות, האויב יבוא להכותו בשטח שלו", אמר יובל. "חייבים להאמין ליכולת של האנשים פה", קבע וצדק. המאו"ג, מפקד האוגדה, הסכים תאורטית: "רק כך צריך לפעול, אבל היום לא עובדים בלילה". אלא שבמהרה כל הפלוגה עבדה בדרך של יובל והרב ישי הפך אותו למעין קצין לוחמה. כל קצין נבחן אצלו אם הוא מאפשר דרך זאת, של היוזמה.

במלחמה הנוכחית יובל שמח שהפלוגה שלהם חתרה למגע. בהתחלה לא היתה עבודה כמו שרצו שני הָרֵעִים הללו, ואז היה המארב בנחל עזה, שהרב ישי ויובל שכנעו את הגדוד לשנות גישה וחיסלו שם שני מחבלים. מאז הפלוגה עברה לפעול כך והיכתה גלים בגדוד ובחטיבה. 30 מחבלים חוסלו. בדיוק המספר שניבא יובל. אבל אמר "0-30", וזה לא קרה.

הרב ישי ממשיך בזירות הקרב, בעזה ומשם ללבנון, אך נזכר הרבה בחברו הטוב, יובל, אחיו אהוב לבו, הוא חושב לו בין מארב למתקפה על כפר שורץ מחבלים ואמל"ח, הרבה אנשים אהבו את יובל מאוד, אבל מעטים ידעו איזו יראת שמיים יש לו. תמיד היא הסתתרה מתחת לכיפת גרוש צנועה. כל הזמן יובל אמר ש"אנחנו לא הנושא", רק כשאיבד את הכיפה ולקח מהרב ישי כיפה יותר גדולה, פתאום נהרג.

(מבוסס על דברים מאת הרב ישי רז לזכר יובל)

יובל נפל בקרב תוך שהוא מוביל בראש הפלס"ר התקפה על מחבלים בניסיון לחלץ את מפקד הצוות גבריאל. לאחר היתקלות ראשונה, התבצרו המחבלים, מצוידים היטב וממתינים לצוות הבא. למרות זאת יובל לא היסס וכתמיד פרץ בראש. המג"ד גיא מידן שהגיע למקום זמן קצר לאחר ההיתקלות הקטלנית, לא הופתע. כל מי שהכיר את יובל ידע – הוא תמיד הוביל, יזם ודחף לפעולה מתוך רעות וענווה ובעיקר מתוך אהבת ישראל.

ליובל היה צחוק מוזר, משוגע כזה שתמיד הדביק אחרים. חיוך ואופטימיות ללא גבול. היה קשה לתפוס אותו מדוכדך ומתלונן. תמיד דחף לפעולה וחתירה קדימה. יובל היה לוחם ואדם ברוך כישרונות. בתור מפקד היה קשה להחליט איפה למקמו. גם נהג מקצועי ביותר שניווט בדייקנות, גם קלע חד ומדויק, גם נווט-על וגם אדם בעל ראייה מבצעית טקטית מעולה. כל אלה מיקמו אותו במקומו הטבעי, בחוד הלוחמים. לשם תמיד שאף ושם נפל.

המג"ד גיא עלה במעלה הבית בו נהרגו יובל וגבריאל. שם, לצד גופות המחבלים מצא מטול RPG מוכן לפעולה ומטענים רבי עוצמה. המשמעות היתה ברורה – גבורתם ולחימתם של השניים וחבריהם מנעה באופן ודאי מארב שתוכנן עוד לאותו הלילה.

בתום משימות הלילה יצא גיא לציר הלוגיסטי. שיירות נעו, עם לוחמים, תחמושת ודלקים ללא אורות על הדרך המתפתלת. מתוך הכאב הגדול עלתה בו ההכרה שבגבורתו של יובל נמנע אסון כבד ועצום והשיירה תגיע לעומק השטח בשלום. "בשמי ובשם חבריי הלוחמים", הוא נשבע בלחש, "לא נשכח אותך, יובל. נמלא את השורה החסרה ונמשיך בלחימה עד הניצחון".

(מבוסס על דברים מאת המג"ד גיא מידן לזכר יובל)

יובל אח יקר,
אני כותב אעליך מהמזרח הרחוק, יושב לי בבית קפה נחמד, הרבה אנשים מלוכסנים נחמדים סביבי. מעניין אם מישהו היה מסתכל על ה"זר" הזה ומבין מה הוא מקליד לו במחשב.

לפני יומיים דיברתי עם "רבנו", ישי רז. בהודעות המקדימות לשיחה (והיו הרבה, כי אין לו וואטסאפ ואנחנו בהפרשי שעות), קבענו שאנחנו רוצים לדרוש בשלום אחד את השני… ומהר מאד כל השיחה הייתה עליך.

הכרתי אותך הרבה זמן רק בפנים: "שלום שלום ובוקר טוב…"

רק במילואים האלה באמת יצא לנו להכיר באמת. לשבת ולדבר, במקום הכי פסטוראלי עלי אדמות -מונטה קרלו עסקלאן.
באחד הערבים הייתי אמור להחליף אותך בשמירה על הכלים שלא יברחו. משום מה, נשארת שעתיים אחרי השמירה שלך יחד איתי.ישבנו ודיברנו. היה חשוב לך לבדוק שהכל טוב אצלי, כי ראית שהעניינים אצלי לא במיטבם שם.

בחיים יש אמרה כזאת שאם אתה נמצא בדיון ואתה אומר משהו, כנראה שאמרת משהו שאתה יודע כבר, ואם אתה מקשיב, אתה לומד משהו חדש. 

כמה תענוג זה היה להקשיב לך. למדתי הרבה דברים חדשים ממך.ידעת באותו משפט להעביר את הדברים בנעימות ובחדות. היית מלא כריזמה שקטה.

לא היית צריך להוכיח שום דבר לאף אחד! 

כולם ידעו שאתה הכי טוב במה שאתה עושה. נווט מחונן! נהג מבצעי בוגר פלוג'ה וצלף (לא אשכח איך פגעת במצלמה שעל הבית! בדיוק בעינית של המצלמה ממרחק לא קרוב).
אבל הכי חשוב, היית איש של אנשים.

שאלת אותי למה אני לא רוצה ילדים והסברתי לך.
אני זוכר שהיה לך ניצוץ בעיניים כאילו אלוהים שלח אותך להאיר לי את הדרך. 

אהיה כן ואגיד שפשוט ההתלהבות שלך ומאיך שהצגת את האהבה העמוקה שלך לאשתך והילדים פשוט גרמה לי לחשוב.
סיפרת במילותיך: "יש לי את האישה הכי מדהימה ומפרגנת בעולם, בדבר הזה בורכתי. אנחנו משלימים אחד את השנייה, היא פייטרית אמיתית! אלופה!"
זה לא מובן מאליו. סיפרת שהילדים זה הדבר הכי מתגמל בחיים.
אמרת שאין הרגשה טובה יותר מחיבוק של ילד אפילו אם אתה מת מעייפות או שאתה לא במצב רוח טוב.
אמרת בפירוש שמבחינתך זאת משמעות החיים. חזרת ו"נתת לי בראש" כמה אני יכול להיות אבא טוב ויהיו לי ילדים טובים.

דיברנו גם על החיים, על מדינת ישראל וארץ ישראל. סיפרתי לך על השכול האישי שלנו בבית. על אחותי שאיבדה את בעלה במילואים חצי שנה אחרי חתונתם. דיברנו בעיקר על השביעי לאוקטובר המקולל!! על הכאב העצום! 

תוך כדי השיחה העמוקה והרצינית שניהלנו, יוצא המח"ט משירותי השדה המאולתרים שלא ממש רחוקים מאיתנו (פחות מ8 מטר) עם הקרמי והקסדה כולו מחויך. תוך כדי שהוא סוגר האבזם האחרון של המכנסיים, הוא שואל אם הכל תקין ואתה עונה בדרכך: "אם אתה מחייך אז הכל תקין."

בבית המיליונר ז"ל (הבית ששהינו בו) היית אחריי בתורנות שמירה.  

כשהייתי מעיר אותך באמצע הלילה היית קם וישר מתיישב. כדי להראות להוכיח שהתעוררת, שאין סיכוי שתחזור לישון. היית שואל אותי: "עכשיו השמירה שלי?" הייתי עונה ביני לבין עצמי: "מה פתאום! סתם הערתי אותך כי השירות חדרים בחוץ".
 

יובל, כמה ענווה וצניעות היו בך.
היית זה שמצלם ולא מצטלם.
זה שמכוון מנווט את המפקדים ולא לוקח קרדיט.
זה שפוגע במטרה ונבוך אם מפרגנים לו.
זה שתמיד פותח את קופסת הטונה בעמידה (מה נסגר איתך?).
זה שמסתכל לכולם בעיניים ושואל אם מישהו רוצה משהו לפני שאתה אוכל.  

יובל, קשה לי לכתוב עליך בלשון עבר.
אבל כנראה שהחיים חזקים מאיתנו! אני חי בתחושה ובאמונה עמוקה שלא שנפלת לשווא.
הרוח שלך תישאר איתנו לעד.
רציתי לומר לך תודה על השיחות שלנו, תודה על ההקשבה, תודה על החיזוקים, על ההארות ועל זה שזכיתי לבלות איתך קצת.
רבנו, ישי, טוען שיהיו לנו חיים בעולם הבא. יש לציין שאני פחות מתחבר לקונספט הזה אבל ישי בחור אמין בסה"כ ואני מקווה שהוא צודק! 
ואם כן אני ממש אשמח לפגוש אותך שוב!! להגיד לך שאתה היית לי לאהבה קצרה ובלתי נשכחת .

אוהב ומתגעגע.

שלך, הית'ם.