משפחה

רק מספר שנים לאחר שהפכו לזוג, למדה אילה להכיר את יובל באמת, היא נזכרת בחיוך. ובעצם, להופעת אופיו חובב מעשי הקונדס היה רמז מקדים.

היה זה בפגישתם השלישית. הם נוסעים ומתקשרת אליו אימו לצי.

"בונזו'ור מאמה", הוא קורא לה.

האם עונה מה שעונה והוא ממשיך

"קומו סאבה? קומנט וה פאפא?"

וכך זה נמשך, השיח הצרפתי של מדאם ומיסייה ניר. לבסוף יובל נפרד מאימו עם
  au revoir, à bientôt

ואילה המשתוממת מעירה, "לא ידעתי שאימך מצרפת".

"כן, בוודאי", עונה יובל. ובאמת מסיבה טובה הופתעה אילה, שהרי לצי דווקא צברית למהדרין. מילא זה. אילה עוד תגלה שבה נהג חומד הלצון ממגדל עוז במידת הרחמים. מה יאמרו חברותיה כשהן יתקשרו לבית של אילה ויובל ופתאום יענה להן בערבית רהוטה? ובכן, בשלב מסוים, כמו אילה גם חברותיה מבינות עם מי יש להן עסק.

מה יוצר את החיבור בין השניים? לא כל דבר ניתן וצריך להסביר, אבל העובדה היא שלמן הרגע הראשון שהכירו הם משוחחים הרבה ביניהם, לא עניין של מה בכך כשמדובר באילה הממעטת בזה. בכלל, זה פלא שאנשים כה שונים מתחברים כל כך טוב, ומסביב ליובל מתרבות המחמאות לאילה. "איך סידרת את הראש לפרא שלנו", הם מפטירים בחיוך מלא הערכה.

אולי לא לחינם אילה הממעטת לדבר פתאום פתחה חרצובות פיה בפניו. באחת השבתות שהם מבלים בחברת משפחתה, היא כבר נושאת ברחמה את ילדם הראשון אלון. ההריון מכביד עליה, אך יובל במלוא כוחותיו כרגיל. הוא נשבה בשיחות עם קרוביה. משך כל השבת גומע בן זוגה בצמא את סיפוריהם וזוכר כל פרט. אילה מהצד מבחינה כיצד הוא שוקע עימם לשיחות נפש עמוקות. "אתה ממש יכול להיות פסיכולוג", היא אומרת לו בהערכה, והוא תמיד עונה לה את אותה התשובה: "תקשיבי, אני איש שיווק. הכל תלוי באיך אומרים. אני לפעמים מדבר שטויות ומאמינים לי".

אך פה כבר מתחילה אילה להבין עם מי יש לה עסק. מבעד לשטויות, יובל הוא אדם של בירור ועומק. הוא יכול לקיים שיחות נפש אפילו עם חתול, אילה חושבת לעצמה.

 

השנים, הילדים, העבודה הקבועה והפרנסה הופכים את יובל ליותר מיושב, אך ישנם דברים שלא משתנים – כל אותם מאפיינם ייחודיים. אדם רצוף ניגודים, שמחובר מאוד לחוויותיו.

כמה הם שונים זה מזו. יובל נעשה דתי מאוד, אילה פחות. היא מדברת מעט ויובל וכחן מקצוען. במשפחת ניר כבר מכירים את הסחורה, וכשמתלהט שוב הוויכוח בינו לאביו או אחד מאחיו סביב הבחירות או המפלגות הדתיות, יובל פתאום סופג בעיטה קלה מתחת לשולחן. במקום שיבין את הרמז מאשתו, הוא זומם להעביר את הנוהג גם למשפחתה. "אצלכם לא מתווכחים מספיק", הוא אומר לה באחד הימים. "לא סתם קוראים למשפחתך שלומי. אנשי שלום כאלה".

"למה אתה צריך את כל הוויכוחים האלה?" היא שואלת והוא משיב, "אין לי עם מי לחפור בבית" ושניהם צוחקים מהפער הזה ביניהם.

ישנן השלכות לבחירה להתחתן עם טיפוס שכזה – חובב תכסיסים, וכחן ובעל רצונות עזים. למשל שהצאצאים עשויים לצאת דומים לו. אוהו, איך נראית פתאום סעודת ערב שבת. שלוות יום המנוחה נדמית לאילה כחלום רחוק. מסביב רוח מהומה. מריבות, שגעונות, הכל נשפך וגם נשבר. רק אדם אחד יציל את המצב. "אלה הילדים שלך. אתה בטח היית הרבה יותר גרוע", היא מפטירה לעבר יובל בחיוך עייף ומטילה את המשימה על בן זוגה, איש הרוח הטובה והכוחות הבלתי נדלים. יובל מתקרב לאחד הילדים, "רוצה רוח טובה? תיזהר!" הוא מדגדג אותו בבטן וזה צוחק. הנה ילדה אחרת מונפת אל על והכעס הופך לצחוק. בחלוף מספר דקות השלום שב לבית משפחת ניר ואילה יודעת, זהו שלום חמקמק.

 

לא לחינם הוא מצליח להרגיע אפילו הר געש כמו ארוחת ערב שבת. יובל עושה זאת בקסמו האישי, באהבתו, בוויטאליות שלו, בחיבתו הרבה לתקשר עם כל אחד שמבקשת להיענות. אלא שתכונות אלה גם נושאות אותו לכל רוח. אילה כבר למדה שיובל שיוצא לרגע לפנות את האשפה אינו ככל אחד שמבצע מטלה זו. בדרך ודאי יפגוש מישהו ויגלוש עימו לשיחה. "תצא רק לזרוק את הזבל", מבקשת אילה. לשווא. הוא שב אליה בחלוף חצי שעה. בדרך עשה תרגילי מתח. "הייתי חייב לשחרר את הגוף. מצטער", הוא מתנצל לאחר מכן, אך טבעו ייוותר להיות נאמן לחוויה באותו הרגע.

החברותיות שלו חזקה כמעט מהכל. כשהוא הולך לתפילה, הכל יודעים שאין טעם להמתין לו עם הארוחה. ליובל זמנים משלו. עוד פעם שקע בדיון או ויכוח ושכח מהכל. פעם אילה כועסת מזה ופעם צוחקת. כבר למדה עם מי יש לה עסק.

כך קרה גם בשבת ההיא לפני כניסת פלוגתו לחן יונס. שוב הלך לתפילה ולא חזר. שעות ששקע בדיון עם השכנים. בדיעבד יצטערו הכל על השעות היקרות הללו, שנמנעו ממשפחתו.

בשנותיו המאוחרות מגלה יובל את עולם הפודקאסטים על שלל סוגיהם – היסטוריה, פוליטיקה, דת ומדיה, מלחמות ישראל ועוד ועוד. הוא מאזין לאלה אל השעות הקטנות של הלילה. יובל, שמתעמק כל כך באותן שנים בעולם התורה, מתחבר במיוחד לנביא הזעם של צה"ל. "הוא ממש צודק", משתף הוא את אילה על ההסכתים של האלוף במיל' יצחק בריק. "הצבא שלנו לא מוכן. אנחנו לא מוכנים, לא בצפון ולא בדרום. עוד נקבל את הכאפה של החיים שלנו".

לכן כשמתממשות התחזיות הקודרות במלוא זוועתן בשביעי באוקטובר, יובל מרגיש אשם שלא פעל יותר. כמה שהוא רוצה לכפר על המחדל הזה שהדביק לעצמו בייסורי מצפונו, כך מתרחקת ממנו ההשתתפות במלחמה. כל הזמן הוא מתענה על היעדרו משדה המערכה, וכאבו מחריף כשאחיו נכנסים לעזה. כמה יובל מתקשה עם זה – הם בלחימה והוא, שידע את שצפוי לקרות, לא יכול לעשות דבר.

אז מגיעה השבת ההיא. בלי ספק, השבת השמחה ביותר שלו מאז פרוץ המלחמה. הוא כבר ידע שפלוגתו תיכנס לחן יונס. אילה צופה בו במוצאי שבת יוצא ממש בדילוגי שמחה מהבית. השומר בש.ג של היישוב פותח את השער ויובל פוגש שם שניים מחבריו לפלוגה. הוא מחבק אותם ממושכות. פניו מביעות אושר, משל יוצא הוא למסיבה ולא למלחמה. אילה שמכירה אותו, כבר יודעת עם מי יש לה עסק. הוא אמנם חי אבל חסר. ובלי שיסתער, יילחם, יסתכן ויעשה את חלקו להגנת העם בעת צרה זו, לא יירפא מכאב היעדרו קודם לכן.

הדילוגים העליזים הללו הם הפעם האחרונה שתראה אותו. אילה נותרת בלעדיו אבל עם שתי נחמות גדולות. האחת היא שיובל מת כמו שהוא חי – עם חיוך על הפנים, בריצתו להציל אדם אחר ועם שיעור גמרא שמתנגן באוזניו. נחמתה השניה של אילה היא שנשארים עימה חמישה צאצאים שהתברכו באופי הפראי, הבלתי נלאה ושובה הלב של אביהם.

מעט זמן הפריד בין הולדתו של יובל לבואו של אחיו הבא אחריו, רונן. לתחושתו של האחרון, הוא הגיע מוקדם מדי ליובל. תשומת הלב ההורית עברה בעיקרה לרך הנולד. כתוצאה, רונן סבל מנחת זרועו של האח הגדול. כשמעט גדל, העז להיאבק בו, אך יובל היה חזק ממנו וגם תחרותי במיוחד. כשהיו משחקים שש בש ושחמט, אם רונן עמד לנצח, המשחק לא הגיע לכדי סיום, אלא נחתם בהפיכת לוח המשחק או החלפת מהלומות נוספת. היה בו משהו פורץ גבולות. במשפחה של נפשות מעודנות, יובל היה תוסס, שובב ומשוחרר ממוסכמות. קשר מעניין התפתח בין שני האחים הגדולים לבית ניר, של חברות ויריבות. במעלה הדרך, של הבנה מצד כל אחד את מעלות האחר, רונן נתפס כמעין בכור בהיותו שקול יותר, ויובל האיש למשימות מיוחדות. אדם שאפשר לסמוך עליו. כשדרוש אומץ, הוא הכתובת. מסירותו אינה יודעת גבול.

דור חלף מהתקוטטויות הילדות, ובעצמם כבר היו השניים אבות. מטיילים יחד ורונן התקשה להבין מדוע יובל סוחב על גופו שניים מילדיו.

"אתה מפנק אותם. הם צריכים ללכת", אמר לו.

יובל חייך אליו. תמיד החיוך הזה, הרומז שמאחורי כל מעשה ישנה כוונה. "החוכמה היא לא להתעצבן על ילדים למרות שקשה. אני עובד על מידת הכעס".

עוד פעם הוא בעבודה על המידות, חשב לעצמו רונן. תמיד הוא בעבודה על מידות, הרהר בהערכה. נזכר כמה היה אחיו קל לכעוס. קל לכעוס וקל לרצות, כמאמר חז"ל. כשהתעצבן, כמו תמיד אצל יובל, היה זה בעוצמה. עכשיו הוא רוצה לעבוד על המידה הזו, וכמו תמיד, נושא על גבו את האתגר במלוא כוחו. מקשה על עצמו ומוכיח לעצמו כי יעמוד במבחן.

"זה יפה", הפטיר לעברו רונן, "באמת נעשה קשה לעצבן אותך. לא כמו כשהיינו ילדים", הוא הבזיק לעברו קריצה.

"הכלל שלי פשוט", יובל השיב לו, "כעסת – הפסדת".

רונן חייך. איזה מן דבר זה. אם כילד התחרותיות של יובל גרמה לו להכותו כשעמד להפסיד, הפעם היא הוליכה אותו להימנע מהכעס. ואם "כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים", כפי שנלמד במסכת שבת, הרי שאפשר לשער איזו מעלה זו, בעיני שמיים ואדם, כאשר נמנעים ממנה גם כשהדבר קשה במיוחד.

(נכתב על ידי יניב מגל)

ליובל היו מספר דמויות מהן שאב השראה. אחד ומיוחד מהם הוא סבו שרגא, אביה של אימו לצי, אותו העריץ ממש ובין השניים התפתח קשר מיוחד. כמה אהב כילד את סיפוריו מהגולה. שרגא גדל בעיר קטנה בשם גורליצה, הסמוכה לגבול הפולני עם סלובקיה. הילדים היהודים למדו שם בבית ספר עם בני גילם הפולנים. כשהסתיימו הלימודים ופנו ללכת הביתה, המתינו להם הפולנים בשני טורים. הם עברו ביניהם וספגו מהלומות. אחרון המתין בשקט לעבור שרגא. הוא לא המתין לספוג מכות אלא נתן לעומדים בטורים לטעום מנחת זרועו. הוא אחד והם רבים, אבל ליבו חף מפחד.

אביו של שרגא היה ציוני. אמר שצריך לעלות לארץ ישראל, אבל הפיכת התיאוריה למעשה לא היתה פשוטה. המשפחה היתה ענייה ולכן התקשתה במיוחד לממש את החלום לעלות תחת מגבלת הסרטיפיקטים – אישורי העלייה. על העולים היה להוכיח כי ביכולתם לפרנס עוד מישהו מלבדם כדי לקבל אישורי עלייה נוספים. לכן אביו של שרגא שלח ראשון את בנו בכורו. האח שעלה עבד שנתיים עד אשר התבסס מעט וכבר יכול היה לפרנס עוד מלבדו. בשלב זה גם אביו של שרגא עלה, יחד עם שרגא ועוד אח. מאחור נשארו בפולין עוד ארבע אחיות, אימו של שרגא ואח אחרון, ממתינים שבני המשפחה יעבדו, יתאקלמו ויוכלו להוכיח כי ביכולתם לפרנס אנשים נוספים על מנת לקבל עוד אישורי עלייה. אלא שהדבר ארך זמן ובינתיים פרצה המלחמה. אבי המשפחה אמר: "אני חייב לחזור לפולין, השארתי שם את נשות המשפחה לבדן". הוא שב לפולין ומשם לא חזר. לא שרד את השואה, כמו גם כל נשות המשפחה. רק מי שעלו בזמן לארץ ישראל ניצלו.

שרגא עבד כשוטר בצבא הבריטי, ושמר בכלא עכו. לכאורה מהצד של המנדט, אך מאחורי הקלעים שמר אמונים לאחיו. שרגא התחבר בתפיסתו לתנועת "ההגנה". במסגרת זו הוא השתתף גם בעלייה לחניתה, אבל בכלא לא היה זה משנה עבורו מי שייך לאיזו מחתרת. שרגא סיפר ליובל הנער הסקרן כיצד העביר מכתבים מיצחק שמיר, מפקד הלח"י, ובכלל מכל חברי המחתרות למי שנדרש.

שרגא היה אדם מוכשר במקצועו, מהנדס מכונות מלמידה בהתכתבות עם מכונים בריטים. בארץ התחבר עם סטף וורטהיימר, שרצה לעשותו שותף שלו, אך שרגא סירב. "אני רוצה להישאר בסולל בונה", אמר. כבר הקים משפחה וחשש להשקיע בשותפות שהוצעה. בכך כמובן הפסיד הון פוטנציאלי רב.

שנים לאחר מכן התפתח קשר מיוחד בינו לבין נכדו הבכור יובל. כנער רב תושיה בעברו, ידע לזהות את אופיו הדומה של הצאצא, ובשל כך קיווה כי החיבה לתופים תרחיק אותו מהסכנה. "אולי תלך לתזמורת צה"ל", הציע, ויובל הסתכל עליו במבט תמה, מאיפה הבאת את השטות הזו? כמה אהב שרגא את יובל. עד כדי כך שהאם והבת לצי חשבה לעצמה, אם חלילה יקרה משהו ליובי, איני יודעת איך אספר על כך לאבא. אפילו על עצמה לא חשבה בסיטואציה נוראית שכזו, אלא שאביה – החזק מכל דבר בחיים, יתפרק לגמרי ממותו של הנכד האהוב עליו כל כך.

אשתו של שרגא, אימה של לצי, נפטרה בגיל 71. צעירה יחסית. הטראומה של השואה כנראה הספיקה לה. היא זכתה לראות ילדים נשואים וגם נכדים ובזה היה לה די. ודאי רצתה לפגוש את הוריה. לא היה בה דחף להילחם. אך האבא-סבא שרגא קורץ מחומר אחר. בגיל 86, גילו שסרטן ענק שוכן בריאתו. גיל מבוגר לפרוצדורה שנדרשת, אך שרגא היה לוחם, ספורטאי. לא האיש שיוותר. הרופא בבית החולים רמב"ם אמר שהוא יכול לנסות להוציא את הגידול ושרגא יישאר עם ריאה וקצת. במלים יותר מפורשות, הוא ניסה לשכנע את ילדיו של שרגא שיוותרו. לצי אמרה לאחים שלה, "אני לא יכולה לקבל שאבא ימות מחנק. אם ימות, שיהיה זה על שולחן הניתוחים". שרגא לא מת על שולחן הניתוחים ובטח לא מת מהסרטן. הוא התאושש כל כך מהר עד שהפך לאטרקציה רפואית. משלחת רופאים מכל העולם שהתה ברמב"ם באותם ימים והביאו את חבריה לראות אותו, הנס הרפואי בן ה-86 שהתאושש, בדרך לעוד עשור של חיים. הוא היה דוגמה, לרופאים המבקרים ולנכדו הבכור. אדם שלא מקטר. היהודי הלוחם, משני טורי הפולנים ועד למשלחת הרופאים מחו"ל.

(נכתב על ידי יניב מגל)

במגדל עוז יורד לפעמים שלג. חבר אחד שאהב לגלוש בסנובורד החל לממש את תחביבו בימים לבנים. באחד החורפים החבר הציע ליובל להצטרף. אומרים שכל ההתחלות קשות אך בסנובורד הדבר נכון במיוחד. נדמה שדווקא האתגר גרם ליובל להידבק ללוח הקשיח ולא לחלופה האחרת, שאחיו התחברו אליה באותה עת.

רונן ואיתי החלו לנסוע מידי פעם לגלישת סקי, בתחילה לחרמון ואז לבולגריה. "בוא איתנו", דחקו באחיהם הבוגר והוא נענה בשמחה. ופה ראוי לדייק, נענה באופן חלקי – הצטרף אליהם בהחלט, אך נותר נאמן למסלול שהחל. דווקא לספורט השלגי הקשה יותר, שצבירת המיומנות הראשונית בו סיזיפית בהרבה, במידה רבה מאחר שלוקח זמן להתרגל לעמידה הצידית על הלוח. זאת בעוד בסקי אפשר יחסית מהר לגלוש באופן בסיסי וליהנות. בנוסף, בסנובורד שתי הרגליים על לוח אחד, מה שדורש שיווי משקל שונה בעוד בסקי ישנו יותר חופש תנועה מאחר שכל רגל עצמאית. גם מחיר הטעות בסנובורד גדול יותר, או אם לדייק, כואב יותר, כשנופלים, ומעבר לכך במשטחים מישוריים יחסית קשה יותר לאיש הסנובורד לדחוף את עצמו קדימה. כך, בשונה מסקי, בסנובורד הבחירה בהתחלה היא בין שתי ברירות רעות – לגלוש בשטח מישורי יחסית ולא להתקדם או במדרון שבו הנפילות כואבות יותר ואף מסוכנות. כל התיאור הזה שאמור להרתיע אנשים מן היישוב, דווקא דרבן את מיודענו מהקיבוץ לדבוק בסנובורד.

אם כן, יובל הצטרף לאחיו לסקי, אך בחר לגלוש בסנובורד. דווקא מאחר שהאתגר גדול, הוא יוכיח, בעיקר לעצמו, שהדבר ביכולתו. בעוד רונן ואיתי גלשו להנאתם, יובל שוב ושוב נפל לאחור. משך יום שלם יובל התרסק פעם אחר פעם, אך לא ויתר. הוא סיים את היום תשוש לחלוטין, כואב מהמכות הרבות שספג בנפילות. כשנכנסו האחים לרכב, בכל רגע הוא נאנח, אף שבוודאי אינו נמנה עם המקטרים. טיפת אנרגיה לא נותרה בגופו. כשהגיעו האחים לצימר להתקלח, הוא השתטח על המיטה לתרדמה עמוקה. רונן הסתכל עליו ונזכר שבצבא כינו את אחיו "בוראס", מילה שמקורה במילה בורי בערבית ומשמעותה שמישהו אינו מנוסה. ביחידה בה שירתו המונח דבק בו מאחר שהיה מתיש עצמו באופן בלתי סביר וגם משום שראשו גדול, עד כדי ששום קסדה לא התאימה לו. "בוראס" התאים לו בעיקר מאחר שפשוט היה עקשן במיוחד, מה שמכנים, "ראש בקיר". וכאז בימי הצבא, גם שנים רבות לאחר מכן, בימי הגלישה.

בשום אופן לא ויתר על הסנובורד. גם בפעם הבאה שהאחים יצאו יחד לטיול סקי. הוא נפל בעוד רונן ואיתי גולשים להנאתם. שוב יובל התרסק והם עצרו לצידו. "אני עובד על מידת הגאווה", הוא הפטיר לעברם והם חייכו.

יחד השלושה יצאו לשתי חופשות סקי. ביום השני לחופשה הראשונה בחו"ל, יובל התרסק שוב והפעם שבר את ידו. רונן ואיתי ליוו אותו לדירתם וחזרו לגלוש, מצטערים עבורו על ההחמצה. כששבו בשעה מאוחרת, מצאו אותו במצב רוח מצוין. "גם התפנה לי זמן ללימוד תורה וגם עבדתי על מידת הגאווה", הוא אמר להם ועיניו נוצצות. הם חייכו ביניהם. את אחיהם הם כבר מכירים.

(נכתב על ידי יניב מגל)

י: אז מה קורה רוני? איך אתה?

ר: וואלה גמרת עלי עם הזקן הזה, נהייתי שיח טורקי…

י: באנה אתה תמיד היית בכיין… אבל ספר קצת..

ר: מה אני אגיד לך? היה וואחד פסטיבל עליך בשבעה, לא הפסקתי לדבר עליך..

י: באנה איזה פאדיחות, מה יש לדבר עלי כל כך הרבה? אתה לא נורמלי..

ר: אל תדאג, מדי פעם גם זרקנו שטויות שהיית עושה, כדי שתמשיך לעבוד על מידת הגאווה..

י: אה מצוין, מה למשל?

ר: נגיד, שמעיה סיפר על העצים שגנבתם מהמחסן עצים בקיבוץ בשביל המיטת גלריה שלך ברווקיה, באנה יצאתם נבלות..

י: וואי וואי, איזה פאדיחות.. האמת אני מה זה מתבייש בזה.. יופי זה טוב לי.. מה עוד?

ר: עוד דברים למידת הגאווה?

י: כן ברור, מה עוד לכלכתם עלי..?

ר: היה את הסיפור הזה עם המפקץ ביחידה שרבת איתו, וכל השנים האלו ממש אכלת את עצמך, אבל פחדת לפנות אליו לבקש סליחה..

י: אואה… זה אחד הכבדים, מי סיפר לכם על זה, הרב ישי?

ר: כן. אבל אל תדאג, הרב ישי התנצל בפניו בשמך ולקראת סוף השבעה הוא אפילו הגיע לשבעה וחיבקתי אותו.

י: מי, המפקץ?

ר: כן.

י: וואלה, אתה לא יודע כמה שימחת אותי עכשיו רוני…

מה עוד..?

ר: מה עוד? בגדול, נראה לי שההורים שלנו מאוד גאים בבן שלהם.

י: מה יש להיות גאים? סה"כ יהודי פשוט..

ר: צודק. 

אבל דיברנו הרבה על הטוטאליות שלך בחיים, וגם שהיית נכנס לאיזה קטע, ושהיית מתעקש וננעל עליו כמו איזה דביל, ולא משחרר.., נגיד על  התזונה הקטוגנית המוגזמת שלך שניסית דרכה גם לעבוד על מידת התאווה… וואלה איך שיגעת אותי בטיולים עם הקיטו הזה..שש בבוקר אני עובד שעה וחצי על השקשוקת חציל בצל שלך…

י: צחוק.. האמת פינקת..

ר: וגם דיברנו על החברותות והלימוד תורה והתיק ספרים שסחבת לכל מקום כמו אבא.. 

י:באנה רוני, אל תגזים, לא הייתי כזה למדן.. שלא יעשו ממני קדוש.

ר: בסדר יוב, אבל זה היה חשוב לך הלימוד. 

י: ברור, הלימוד היה נותן לי חיים וגם היה שומר עלי. אבל ממש לא למדן או איש תורה..

ר: ומה איתך יוב? איך זה ב'עולם האחר'? כמו שנבו שלי קורא לו?

י: וואלה תאמת אני פוגש כאן לא מעט חבר'ה צדיקים אמיתיים, פגשתי את חיים בכר, ואהוד אפרתי, וסבא שרגא ועוד..

ר: באנה יובי איך  אהבת את סבא שרגא.. אמא סיפרה בשבעה על הקטע הזה שהוא רצה שתתגייס לתזמורת הצבאית…

י: צחוק…איזה קטע…

כן זה היה קטע מצחיק, לא הבנתי מה עבר לו בראש האמת. 

ר: אבל, אתה יודע יוב, אני הבנתי משהו תוך כדי השבעה. נראה לי שאתה ממש גדלת על הזיכרון של השואה, והביטוי של 'לעולם לא עוד' מאוד דיבר אליך, ולכן הצבא והמילואים היו כל כך חשובים לך.

י: יש מצב..

ר: מה יש מצב? אתה היית מורעל בצורה קיצונית. אם לא היית מת היית נשאר לוחם גם עד גיל 60..

י: הלוואי, כבוד גדול להיות לוחם בצה"ל..

ר:בקיצור, אנחנו די הבנו שאתה בטוח מצטער ועצוב מאוד שהשארת אותנו בלעדיך, ואת אילה והילדים, ובטח נורא מתגעגע.. ומצד שני, שאתה ממש שלם עם זה שנהרגת  על קידוש ה ובשביל העם הזה שאתה כל כך אוהב.

י: האמת כן.. בסוף, אנחנו חלק מסיפור אחד גדול של העם הקדוש והנצחי הזה וזה מאוד מנחם. 

אבל רוני, דיר באלאק אתם עכשיו מתחילים להיות לי בדיכאון בגלל שאני מת. אה?

ר: אל תדאג, אנחנו משפחה חזקה ואנחנו ממש לא נהפוך למשפחה בדיכאון. אנחנו גם מאוד גאים בך.

י: תירגע, שלא תדפוק לי את העבודה על מידת הגאווה, אני אחכ אהיה עם זה בבעיה..

ר: בסדר, תמיד תזכיר לעצמך שבסקי איתי ואני כל פעם היינו צריכים לחכות לך רבע שעה בסוף המסלול כי לא הפסקת להתרסק..

י: צחוק…

ר: בכל אופן, אנחנו נשתדל להפיץ עוד קצת טוב בעם שלנו לזכרך, אבל בלי ציפיות מוגזמות אה? אנחנו לא טוטאלים כמוך ..

י: תגיד רוני, מה עם העין טובה? אני מקווה שאתם לא מוותרים לעצמכם שם, אה?

ר: אל תדאג, לקחתי את תפקיד הנודניק להזכיר לאחים לא לפספס (איזה תיק השארת לי). אה, וחכה לסוף הערב, תהיה לך הפתעה נעימה. וברור לך שנמשיך גם לעשות מפגשי אחים מדי פעם. אל חשש.

י: יאלה ביי אחי האהוב, דש וחיבוק לכולם ובמיוחד לגיבורים האמיתיים בכל הסיפור הזה. שהם ללא ספק אילה והילדים המתוקים.

ר: ביי יוב. אוהבים ומתגעגעים.