עולם הרוח והתורה

היה זה בתום שבת, רגע לפני שיתחיל שבוע חדש, מזווית העין הוא הבחין בו והמבט ישר הוסב לכיוונו. בחור עם זקן ארוך, קפוטה ושטריימל יושב בספסל בית הכנסת.

רגליו כמו הוליכו אותו מבלי משים, ליבו נרגש. זה היה ברור, כמו שלושת הכוכבים הזוהרים ברקיע שבישרו על צאת השבת, שליבו של יובל ייקשר באבחה ללב נתן.

מיד השניים התחברו. דיברו על תורה ומצוות, ועל ישיבת הר המור, שנתן זכה לקבל הרבה מרבניה ויובל התקרב אליה דרך הרב ישי רז, חברו ומפקדו במילואים.

אחרי היכרות ופטפוט ארוך, שאל יובל וניצוץ בעיניו, "תסכים ללמוד איתי חברותא מוקדם בבוקר?"

"בטח! אשמח", השיב נתן בחיוך, "אבל… כמה מוקדם בבוקר? בוקר זה פחות הזמן שלי", אמר בנימה מתנצלת.

"4:30" , ענה יובל ומשהבחין במבטו המבוהל של נתן, מיד הוסיף, "זה הזמן הכי טוב, ככה יש שקט, אין הפרעות ולא נפגע בזמן שלנו עם המשפחה". מבטו של נתן עדיין לא נרגע. כעת שררה דממה של דקה ורק אז הגיע יישוב הדעת. "יודע מה?", אמר נתן, הפעם החלטי, "4:30 זה מוקדם מדי בשבילי, אבל ב-5:00 אני חושב שאצליח לקום. רק… עכשיו השאלה היא איך אצליח להתעורר, כי זאת באמת משימה קשה עבורי".

"מה הבעיה?", תהה יובל, באמת התקשה לעכל כיצד יכול להיות פער בין רצון לביצוע. עם כוח רצון כמו שלו, באמת שקשה להבין.

"יש לי רעיון", אמר נתן.

"נו?", ענה יובל בסקרנות.

"תראה אחי, באמת זה החלום שלי לקום מידי בוקר מוקדם וללמוד, אבל מאידך כגודל החלום כך גודל היצר ולצערי זה לא מעשי. האפשרות היחידה שאני רואה זה שתגיע אליי מידי יום ב-5:00 ותדפוק בחלון שלנו ותעיר אותי. יש לי חתיכת נפש בהמית, אבל לדעתי אפילו לה לא יהיה נעים להשאיר יהודי יקר בחוץ".

"מצוין. קבענו!", שמח יובל.

וכך היה, בכל בוקר עם שחר הוא פסע מביתו אל חלון חדר השינה של נתן. שלוש דפיקות הספיקו בשביל להעיר את אשתו של נתן שהשלימה את המשימה. בסלון הבית ישבו השניים ושקדו על לימוד התורה. כך היה משך כל הקיץ, אך החורף הגיע והדרך לחלון התמלאה בבוץ מגשמי גוש עציון הכבדים. יובל ניסה לסדר לעצמו דרך מחתיכות עץ שהיו זרוקות על האדמה. כך ידלג על הדרך הרטובה וכשייכנס לבית חברו, לא ילכלך את הרצפה. אשתו של נתן ראתה את הדרך שסלל לעצמו יובל ובאמצעות מרצפות שנותרו מהבנייה, היטיבה לסדר לו שביל נגיש ונוח. "השביל של יובל", הם כינו אותו.

 

בכל פעם שלמדו, נתן ליווה את יובל עד הדלת ואמר לו, "תודה צדיק!" באמת מתוך הכרת תודה שהצליח לעשות נס ולהקימו ממיטתו ללמוד תורה עימו, ותודה על החברות ועל עוד אלף דברים. יובל ענה לו חצי בנזיפה, "אני לא צדיק", ונתן התעקש כלפיו, "ועמך כולם צדיקים…"

לא לחינם התעקש נתן על הגדרה זו. הוא נפעם מהאהבה העצומה של יובל לתורה והתייחסותו לכל מילה של חז"ל בכובד ראש ויראת הכבוד מול דברי אלוקים חיים. גם כשהיה נראה לו קשה, התאמץ להבין למה באמת חז"ל, רש"י ותוספות סברו אחרת ממה שחשבו צמד משכימי הקום בהתחלה, ומה על שניהם לשנות כדי להתחיל לחשוב כמותם, כדברי הרב מרדכי שטרנברג (ראש ישיבת הר המור ורבו של הרב ישי רז), שלמרות שיובל לא הכירו פנים בפנים, כל כך נהנה לשמוע מנתן סיפורים עליו.

איזה צדיק זה, השתאה נתן מהחברותא שלו, כשזה התלהב מכל מפרש חדש שלמדו ממש כמו שילד נלהב מסוכריה. ובכל פעם שהציע שישנו עוד פעם על הסוגיה, יובל שש לכך כמוצא שלל רב. כשנתן אמר לחברו שאחרי לימוד הסוגיה עם גפ"ת (גמרא, פירוש רש"י ותוספות) חשוב לו שילמדו מהרש"א כדי לבדוק שבאמת הבינו נכון, יובל כל כך שמח להצעה, ושאל, "מי זה המהרש"א? ולמה לומדים אותו?", וכנ"ל עם הרא"ש והרי"ף והר"ן. כל כך נהנה לצלול במים הקדושים והטהורים שלהם. וכדי לא לבזבז זמן כל פעם במציאת המפרש, יובל הטמין לעצמו סימניות, כרטיסים עם תמונה של הרבי מליובאוויטש, על כל מפרש במיקום של הדף שאותו למדו. עד היום הסימניות האלה נמצאות בתוך גמרא שבבית נתן ומחכות רק ליובל. יובל אהב לשקוד ולעמול בתורה, והאותיות והמילים שלה נתנו בו חיים.

בנוסף ללימוד עצמו יובל דיבר הרבה על נושאים וסוגיות אישיות וכלליות שהיו טורדות ומעניינות אותו. על מה שקורה במדינה, על דאגה להרמת קרן התורה, על הצבא, על המשפחה, על העבודה. בקיצור, על החיים. והכל מתוך עין טובה מופלגת. כמובן, לעיתים הייתה לו ביקורת על מיני דברים בכל התחומים הנ"ל, וכולל כלפי נתן כמובן, אבל תמיד היה זה מתוך כבוד, אהבה ואמונה בעיקר ביכולת של הצד השני להיות יותר. לעיתים אחרי חצי שעה של דיבורים, לא פעם התנצל, "אולי זה היה קצת ביטול תורה", ונתן השיב, ש"בעיניי התוועדות חברית בענייני תורה ויראת שמים זה לא ביטול תורה", אבל נראה שטיעון זה לא שכנע את יובל.

נושא שחזר פעם אחר פעם היה קשור לדאגה של יובל מהמצב הרוחני של עם ישראל שאהב עד מאוד. כל כך רצה שעם ישראל יחיה ויידע כמה תורתו של בורא עולם, על כל פרטי ההלכה שלה, היא דבר נפלא ומאיר. יחד עם זאת כל זמן שהיה משתף את נתן על ויכוח עם מאן דהוא, אמר לנתן, "אם כעסתי, זה לא שווה כלום". כזה היה. כל כך תובעני כלפי עצמו ועם עין טובה על הזולת. פעמים רבות נתן התווכח עימו. אמר שבעיניו זה קיצוני, שלפעמים הקב"ה משתמש בנו להגיד איזו אמת. גם אם על הדרך מידותינו הרעות תופסות טרמפ, אכן צריך לתקן אותן וחשוב מאוד לתקנן, אבל זה לא פוסל את כל העניין. אבל גם בהשקפה זו נדמה שיובל נותר איתן בדעתו.

 

במוצ"ש נפגשו השניים ובמוצ"ש עתידים היו להיפרד. נתן הגיע לתפילת ערבית ויובל ישב לו במקומו. מזמן לא ראה אותו, מאז שפרצה והמלחמה והתגייס. יובל היה אחרי "ברכו" ונתן בדיוק הגיע וכל כך שמח לראותו. "איזה זכות!!", הוא אמר וחיבק את חברו, תוך כדי שמתיישב לצידו. כמובן שלא עזר דבר ויובל מיהר לפנות לנתן את מקומו. הם ישבו יחד, כתף אל כתף. אחרי תפילת העמידה נתן רצה לשתפו באיזו חוויה קשה שעבר וגם להרהר בקול בחידוש הלימוד המשותף. יובל השיב באופן כלשהו, אבל לפני שנתן הספיק לדבר, יובל קטע אותו, "סליחה אחי, אני ממש ממהר". נתן השיב, "בסדר גמור, נדבר", כשהוא מסמן תנועה של סלולר, אבל צמד החברים לא הספיקו לדבר פעם נוספת.

מהלימוד נותר בלב כפר עציון, לצד ביתו של נתן, שביל אחד, מלא מתיקות ואהבה, שביל ללימוד תורה, השביל של יובל.

רק לאחר מותו של יובל יגלו רבים ממכריו שדווקא השובב של הקיבוץ – זה שימי עצמונה שלו הסתכמו ביותר זמן בחוף הים מאשר מול הגמרא – הפך ברבות הימים לאדם כה רציני בשקידתו על התורה והגמרא.

(מבוסס על דברים שכתבו הרב נתן וענת וייס, אחותו של יובל)

יובל היקר

לפני כעשרים שנה בתקופה בין השחרור מהצבא ותחילת הלימודים חשקה נפשך בתורה. סיפרת לי על הטראומה שנשארה לך מלימוד גמרא בישיבה תיכונית ורצית חוויה מתקנת. התחלנו ללמוד ומאז אנחנו ביחד כמעט 20 שנה.

בישיבות יש מושג של חברותא צעירה וחברותא בוגרת. התחלת בתור חברותא צעירה בגיל של הילדים שלי ולמרות הפער של 20 שנה בינינו נהיינו חברים טובים. במשך התקופה שלמדנו ראיתי מקרוב איך אתה צומח מרווק שמחפש את דרכו בחיים לבעל משפחה שמסור לאיילה – אשתך המדהימה שאהבת אהבת נפש ולילדים המתוקים שהתווספו עם הרחבת המשפחה. סיכמנו בינינו שעד כמה שאפשר לא לומדים על חשבון המטלות שלך בבית ולכן התחלנו ללמוד יחסית מאוחר ב 22.00 בלילה לאחר השכבת הילדים. היית קם מוקדם בבוקר לפני התפילה ללמוד ולפעמים תוך כדי השכבת הילדים יצא שהשכבת קצת את עצמך לכמה דקות והייתי יושב ולומד בבית הכנסת ומחכה לוואטסאפ …..בדרך. דווקא ברגעים האלו הבנתי עד כמה אתה מסרת את עצמך לחיי תורה ועבודה.

כדרך של בעלי בתים שלומדים חברותא היינו מדברים לא רק על הכתוב בדף הגמרא אלא גם על החיים. היינו מדברים על ענייני השקפה ובמיוחד על השינויים שחלים בציונות הדתית. במשך השנים התקרבת להשקפה של בית המדרש של הר המור ולתורתו של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל. כמו שכתוב על אחד מגיבורי דוד המלך עדינו העצני בשעה שהיית עוסק בתורה היית מעדן את עצמך כתולעת ובשעה שהיית יוצא למלחמה היית מקשה עצמך כעץ. אהבת מאוד את הצבא ואת שירות המילואים ושיתפת אותי גם בחוויות הקשות של חבר שנהרג בלחימה ממש לידך באחד הסבבים הקודמים.

כל דבר שעשית ,עשית ברצינות ועד הסוף. ההקפדה שלך על תזונה מיוחדת ,שמירה על כושר גופני (לפעמים בקיץ היית מגיע ללמוד אחרי ריצה), עבודה, משפחה וגם לימוד תורה. את הבשורה הקשה קיבלתי בטלפון מצח"י ביום שלישי בערב היום הקבוע שהיינו לומדים. קצת לפני השעה הקבועה של החברותא שלנו.

בגמרא במסכת תענית מסופר על חוני המעגל שהרגיש נורא בודד בבית המדרש כשחזר לאחר שישן 70 שנה ולא הכירו אותו. מרוב צער הוא מת ורבא אמר על זה:  היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא , בעברית – זה מה שאנשים אומרים או חברות או המוות. לפני כשנה וחצי היית מאוד חולה ולמרות החולשה הרבה שלי בעקבות הטיפולים המשכנו ללמוד בין האשפוזים ובגלל שהיינו מדברים על הכל כולל מצבי הרפואי, הייתה הבנה שרק המוות יפריד את החברותא בינינו. אבל לא לזה התכוונו.

יובל חברי היקר – היית גם מורי ורבי למדתי ממך המון בשנים שלמדנו ביחד ולא רק תורה גם ציונות ערכים ומידות. תיחסר לי מאוד. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

"והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שרשיו " (ירמיהו יז)
עשרה דברים שלמדנו מיובל ז"ל:
1. "הווה שקוד ללמוד תורה…."(אבות)- בכל זמן אפשרי, בכל רגע שתוכל.

2. "איזהו מכובד – המכבד את הבריות… יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל
תהי נוח לכעוס…עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם
אבינו."(אבות)

3. עבודת המידות זו משימת חיים – כל יום, כל שעה, כדרך חיים. "איזהו גיבור
הכובש את יצרו" (אבות), "טוב מושל ברוחו, מלוכד עיר " (קהלת, משלי).

4. פתח את העיניים, התבונן, שאל, אל תניח לדברים להיות מובנים מאליהם,
אל תסכים לכל מוסכמה…

5. " דע כי צריך לדון את כל האדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך
לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב….כי על ידי שמוצאים בו עוד מעט טוב, איזה
נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה
לכף זכות " (ליקוטי מוהרן רפב) .

6. עזוב תעזוב עימו- התייצב תמיד ראשון, לימינו של מי שמתקשה וזקוק לך.

7. שאל עצמך לשם מה הגעת לעולם, דע מה שליחותך בעולם, עשה הכל כדי
לממש אותה.

8. אל תוותר לעצמך, ואל תיכנע לחולשותיך. לך עד הסוף עם החלטותיך. תהיה
נחוש, תהיה לוחם.

9. יש מחסום ? יש קושי? – מצא תמיד את הדרך האחרת, את נקודת המבט
המיוחדת שתוביל אותך לכך ש"אין שום יאוש בעולם כלל".

10. זכור, אתה לא הסיפור…. אתה חלק מן העם הזה, חלק מן הארץ הזו, חלק
מסיפור גדול הרבה הרבה יותר.

יהי רצון שנזכה כולנו לבחור, ולו דבר אחד מתוכם, נתחזק בו, ונהפוך את יובל שלנו
לחי ונוכח בתוכנו עד עולם.