ילדות ונעורים

בבית קטן אשר עץ נקטרינה עשיר צמח לו לצד מדרגות הכניסה, ישבה המשפחה לאכול את ארוחת הערב. היה זה ערב רגיל ככל הערבים. הארוחה, שכללה תפוח אדמה ולבן ולצידו סלט ירקות טרי, נאכלה, השיניים צוחצחו וכל ילדי הבית התכנסו בחדר הגדול לשנת הלילה. נדב הקטן, לבוש הפיג'מה הזהובה, הוכנס ללול וכל ארבעת האחים האחרים התכרבלו תחת השמיכות העבות. השלווה שעלתה וניגנה ברוח כל הנוכחים בחדר, והצרצר שקרא לשכב לנוח, התבשרו במהרה במזמור השובבות וצלצולי הקונדסות. יובל, שאצלו התופים הולמים, חצוצרות מלחמה קוראות וחיוך מוכר צץ ונפרש על פניו, הזמין את כולם למלחמה. קרב לגו משובח. כבר אז ידע לאמן לוחמים לתרגילי שטח בתנאים מורכבים. "הנה כך", הוא הדגים לאחים שעיניהם העייפות נפערו סקרניות כעת. "אתה מחבר את זה לפה ומוסיף עוד לגו כאן, ו-וואלה, יצא מושלם! רימון מקצועי לכל הדעות!", הוא הכריז גאה בעצמו. במהירות ישבו שלושת האחים והאחות ובנו לעצמם תחמושת, עשרות רימונים נערמו לצד כל זוג ורק נדב נעמד בלול, בוהה נדהם מהנעשה.

"למקומות!", קרא יובל והזמין את הצמדים להתמקם בעמדות. איתי וענת אל מול רונן ויובל. סימן הפתיחה נשמע וקולות נפץ החלו להדהד בחלל החדר. "בום", "טראח", "קלאאאצ"'. "לתפוס מחסה", צעק איתי והוא וענת נכנסו מיד תחת השמיכה. "תזרקי! מהר!", איתי דחק בענת שחששה להגיח מהמסתור.

ובסלון, אבא ואמא, שומעים רעשי ניפוץ וקרקוש, התפצלחות של מאות חלקים מתעופפים באוויר ונוחתים על הרצפה. "עמוס, לך תראה מה קורה שם'", אמרה האם ספק בחשש, ספק בייאוש.

האב השמיע קול נשיפה זועם והחל צועד לכיוון החדר.

"אבא בא! אבא בא!", לחש רונן בבהילות ליובל. "רגע, עוד לא סיימנו את כל התחמושת", ניסה יובל למשוך עוד כמה רגעים של עונג. "אין זמן! אבא מגיע", לחץ רונן.

זה הרגע שבו יובל הבין שחייבים לפעול ומהר. "לאסוף הכל. מהר מהר מהר. נו… בואו קדימה!"

והצעדים קרבים, נשמעים בחדות ובכבדות על רצפת הפרקט.

עוד שנייה אחרונה….. ו-הנה כל הילדים משתחלים מהר מתחת לשמיכה כאילו לא אירע דבר, אפילו נדב הקטן הבין שזה הזמן לעשות עצמו ישן.

 

כעת נעמד האב בפתח החדר. עיניו סורקות סביב. דממה שוררת במרחב ואז עוד צעד אחד קטן שלו ומתוך השקט נשמעת זעקה אחת, עבה וכואבת המרעידה את קירות החדר. 'איייי!!!'. רגלו היחפה של האב דרכה על חתיכת לגו קטנה שננעצה בחדות בבשרו.

עכשיו חיוך שובב נפרש על שפתיו של יובל.

אפשר ללכת לישון, רות סוף.

 

זו למעשה הייתה הלחימה הראשונה של יובל. בחדר השינה בבית שמול מבנה חדר האוכל. שם התאמן ורכש את מיומנות התכסיסים עוד בהיותו ילד. למד את רזי המארב אפילו מבלי שהתכוון. וכמובן הותיר חיילים מאומנים ללוחמה בלגו רימונים.

(נכתב על ידי ענת וייס, אחותו של יובל)

עוד יסופר רבות על יכולות ההתמדה של יובל. את הניצנים היה ניתן לראות כבר בהיותו כמעט בן שנה.

בתחנה של הקיבוץ עמד רכב, אולי שניים. השמש חיממה את הכל ושלחה קרניים צוחקות, ובתוך האוטו הדומם שניצב מול תחנת האוטובוס, יושבים אמא לצי ויובל.

"הננננ הנננננ פיפ פיפ", הוא נעמד על הכיסא נהג, עושה קולות ומנסה לסובב את ההגה. אמא מחזיקה את גופו הקטן והוא נוהג ונוהג, משמיע קולות מבלי להתעייף, בלי למאוס בדבר. פה ושם עובר שכן על הכביש בדרך הביתה, או לחדר האוכל. אמא לצי מסמנת לו בהנהון ראש וחיוך מובך והשכן תולה בה מבט מלא חמלה. רק יובל הקטן מאושר מאין כמותו, עומד ונוהג, לירושלים, לסבא וסבתא, לגן, אולי לקנות גלידה, מי יודע?

כך יום אחר יום אחר יום.

בהמשך ההתמדה הזו תפסה לפעמים רגעים משעשעים. כך כשהפך לנער נראה מקפץ במרכז הבית ללא הפסקה.

"אמ… מה אתה עושה יובל?", שאלה אחותו ענת.

"אה, אני עובד על הניתור שלי", ענה בביטחון.

משראה את מבטה המהורהר, חסר ההבנה, המשיך בהסבר בטוח ונחרץ. "גיליתי שאני קופץ נמוך מדי. אז אני עובד על הניתורים, רוצה להיות אתלט".

"אה… ב..ס…ד..ר", לחשה ענת וצחקוק הבזיק מגרונה.

כך במשך שבועות חוותה המשפחה קיפוצים במרכז הסלון. יובל, מלא רצינות, מתכונן, מותח גבו, מכופף ברכיו ואז "הופ" מזנק אל על, זוקף ראשו כמה שיכול למעלה. כך פעם, "הופ" קפיצה, ועוד פעם, ועוד פעם ועוד ועוד.

"נו?", שואלים האחים בהלצה, "משתפרים?"

"אל תשאלו", השיב חצי מרוצה, חצי מסופק, "אני חושב שאני מצליח לנתר גבוה יותר"

אבל שבועות בודדים הספיקו לו עד שהבין ששינוי מהותי ככל הנראה לא יתרחש הפעם ונכון יהיה אם יפנה את מאמציו למשהו שיש בו יותר תקווה.

מיד הכריז, "טוב, עזבתי את הניתורים, עברתי ל'טריולות של ג'ון בונהם'". זוהי מוזיקת תופים בקצב מיוחד שמשכה את תשומת ליבו וכך הקפיצות הפכו לנקישות. הניתורים הפכו לתיפופים. בכל יום ארבע שעות של ניגון בספרייה של הקיבוץ מתחת לחדר אוכל.

יובל עם אוזניות לבוש גופיה, מתופף ללא הרף ומשתפר בנגינה בזמן שכמה משכניו מתגעגעים לימים שהתאמן על הניתורים, השקטים יותר.

(נכתב על ידי ענת וייס, אחותו של יובל)

שמעיה שָׁלֵו נולד בעין צורים, אך בגיל שלוש עברה משפחתו לקיבוץ מגדל עוז. בקבוצת הגיל הישירה היו שתי בנות ושלושה בנים, אחד מהם זה יובל ניר. יובל היה שם ילד מאוד מקובל – יפה, בלונדיני עם עיניים כחולות, מושא להערצה. בשנים הראשונות השניים לא התחברו. בקבוצה הקטנה הזו של חמשת הילדים הפכו השניים לניצים. הקשר ביניהם היה בעיקר של ריבים מידי פעם. או אפשר לומר שהם התקרבו רק על מנת להרביץ האחד לשני. בגיל בית הספר היסודי נסבו כנראה חלק ממריבותיהם על ענייני בנות, שהעריצו את יובל. האחרון היה חזק משמעיה. מאוד תחרותי. לא היה דבר שאינו יכול לעשותו. זכר אלפא בלתי מעורער. בכיתה ה', בעוד אחת הפעמים שהחליפו מהלומות בכניסה לחדר אוכל, אחותו של שמעיה שלמדה שנה תחתיהם זינקה על יובל מאחור, הסיטה אותו מעל אחיה. הוא היה מופתע.

אולי התקרית הזו היא שגרמה לשני הבנים להתחבר. לעבור מיריבות לחברות. זמן לא רב לאחר מכן הם החלו בפריצות לאקונומיה מטבח של הקיבוץ. זהו קיבוץ שיתופי. הכל מכינים שם. היו להם שיטות כיצד להיכנס לשם, להגיע למקרר של החדר האוכל, שהיתה בו רשת בפנים שסוגרת אותו מהחדר הפתוח שנגיש לכל. מוחם היצירתי הגה דרכים כיצד לקפוץ מעל ולארגן לעצמם עוד ארוחה לילית דשנה.

בגיל התיכון המאוחר ובשנה שלאחר מכן החלו השניים לבנות יחד רכבי באגי. כלומר, הם לקחו רכב ישן ושדרגו אותו לרכב שטח. יחד גם הלכו ללמוד במכינה בעצמונה. או אם לדייק, בעיקר היו שם, לא ממש למדו. הבאגי הראשונה, ראשיתה בסיפור על הרב ניר בן ארצי – חקלאי מהדרום, שטען שיש לו כוחות על טבעיים. סביבו התקבצה קהילה שלמה וביניהם גם אדם בשם ישראל שירן. שירן שהתגורר בקיבוץ, נהה אחריו  והפך לאחד מחסידיו הבולטים. הוא האמין שעד תשעה באב של אותה השנה המשיח יגיע מאחר שכך אמר הרב ניר בן ארצי. יובל זיהה הזדמנות. הוא אתגר אותו ושאל, "אתה באמת מאמין לזה? מה אתה מוכן לשים על זה?" לשירן היתה מכונית רנו 4, מהסוג שלפני שנים רבות ניתנה לקצינים בצבא. רכב מיוחד. היה זה שלושה שבועות לפני תשעה באב. שירן אמר ליובל שאם יגיד כל יום תהילים לביאת המשיח ובכל זאת זה לא יבוא, הוא יקבל את הרכב. יובל כמובן נענה לאתגר. משך שלושה שבועות יובל קרא מידי יום תהילים וקיווה שהמשיח לא יבוא, לפחות עד התאריך הגורלי. מאחר שהמשיח אכן לא בא עד תעשה באב (וגם לא מאז ועד לכתיבת שורות אלה), שמעיה ויובל זכו ברכב רנו 4. כמה הם היו נרגשים לנוכח הרכב הראשון שלהם. הם לקחו אותו לפינה בקיבוץ ובאותו היום חתכו לו את כל הפח עם דיסק שלקחו מהרפת. כך נותר להם רכב עם שילדה, גלגלים ומנוע בלבד. מגדל עוז נמצאת על ספר המדבר. תוך עשרים דקות אפשר להגיע ממנה לים המלח. סביב תחילת תקופת המכינה בעצמונה, חברו השניים לאריה  וינשטוק מאלון שבות – חבר ילדות מבית הספר היסודי ואיש רכבי שטח עד היום – במטרה לנסוע למדבר. עצם הנסיעה לשם היא עניין, לעבור דרך כפרים של ערבים. ליובל לא היה פחד. הם היו מרושלים, חסרי סדר וארגון – עם משקפי מגן שסחבו מהרפת ושיער ארוך מקורזל קשור בחוט רפת שחור, שמקורו גם כן מהרפת. קיצורו של עניין, הם סחבו הרבה דברים מהרפת בדרך לטיול המבטיח.

בחמש בבוקר התגנבו צמד השובבים למטבח ואספו משם צידה לדרך מהמטבח – העמיסו ארגז תנובה על הרכב ובתוכו מוצרי מזון שאינם בהכרח קשורים אחד לשני – שארית קיגל משבת, כמה גביעי לבן, שקית ירקות וכיכר לחם. לבאגי הזו היו קשיים בהנעה. הם נדרשו לגרור אותה כברת דרך ואז להניעה. על כן השניים סחבו טרקטור מהרפת, חיברו אותו לבאגי והקיפו את כל הקיבוץ עד שהיא הניעה. עשן גדול היתמר בהנעה שלה, פתאום השמיעה רעש של פק פק פק, כמו בסיפור של מאיר שלו "הטרקטור בארגז החול", ובסוף היו מוכנים השניים בזמן לטיול. הם יצאו דרך כפר שהיום לא ניתן להיכנס אליו ללא ליווי צבאי. בלי שום ידע בנסיעת שטח או מכונאות, יצאו לדרך טיול שטמונות בו כל ההרפתקאות.

בטיול מאוחר יצאו יובל ושמעיה כאשר האחרון מופקד על ההגה. היה זה חורף רווי גשם ושלוליות. מאחר שבחכמתם כי רבה חתכו את כל הפח של האוטו, ספגו השניים הרבה שפריצים של בוץ שניתז גם על משקפי המגן שלהם, כך שלא ראו לאן הם נוסעים. פתאום הרכב סטה מן המסלול והתנגש בסלע בצד הדרך. התאונה הזו הרסה את הבאגי באופן סופי. הם חזרו לרפת, לחפש שם משהו שיעזור להביא את הרכב חזרה הביתה. הבוקר הוא זמן עמוס, שכולל האכלות וכיוצא בזה, אבל יובל, בלי לשאול אף אחד, פשוט לקח את הטרקטור עם המזלג כדי לסחוב את הבאגי ולהחזירה אחר כבוד לקיבוץ.

לאחר מכן יובל ושמעיה השיגו להם באגי שנראתה עמידה יותר והיתה מושקעת הרבה יותר. היא נבנתה מחיפושית שהפעם נקנתה ממגרש מכוניות ורותכה לה שלדה איכותית, פנסים ועוד אבזורים מיוחדים, אך דווקא היא בסופו של דבר לא יצאה מהקיבוץ מאחר שיובל התעקש לכוון את המנוע, שיהיה יותר מדויק. הוא פנה לגדליה, שבעברו היה מנהל מוסך, ולמד ממנו איך לכוון מנוע. קיבל סט  של מדידי פח והחל במלאכת כיוון המנוע אשר כאמור היה דווקא תקין. לאחר עבודה רבה הוא הכריז כי המנוע מכוון ואפשר לצאת לסיבוב, שמעיה ויובל עלו על הבאגי והחלו בסיבוב ניצחון שלהם על הבאגי המשודרגת סביב הרפת.  במהלך הסיבוב המנוע  החל להשמיע רעשים חזקים וניכר היה שמשהו לא תקין בו, אך הדבר לא פגם באווירה המרוממת של הצמד. תם הסיבוב והשניים החלו לטפס עם הבאגי במעלה התלול המוביל מהרפת. פתאום נשמע רעש חזק והרכב נעצר בחריקה.

הבוכנה "הוציאה יד מהחלון", כלומר שברה את המנוע מאחר שלא כל הבוכנות היו מתואמות ביניהן. יובל עטה על פניו חיוך טמבל של "איך זה קרה?".

דבר אחד היה בטוח: עם יובל לא היה רגע דל.

(נכתב על ידי יניב מגל)

בזמן שיובל ושמעיה למדו בכיתה ח', הם יצאו באחד הימים לטיול בנחל דוד, יחד עם קבוצת הנוער ועם דרור עיני, פרמדיק בהכשרתו שטייל הרבה יחד עם הקבוצה. הם הגיעו לנחל ויובל, מבלי לחשוב יותר מדי, ביצע קפיצת ראש למים. התברר שעומקם היה ארבעים סנטימטרים בלבד והוא נחבל קשות בראשו . יחד מיהרו השלושה לבית מלון סמוך לחפש רופא. הם מצאו שם אחד כזה, ממוצא רוסי, שהכניס אותם למרפאה שלא נראתה מרשימה, בלשון המעטה. הרופא גילח את שערו של יובל, תפר במקום שנפתח והשאיר לו צלקת ראויה. "היה פה סלע", מלמל יובל בחיוך מבודח. זו היתה דרכו. לצאת בחינניות מעוד מעשה שטות.

 

מיד לאחר שסיימו כיתה י"ב, שמעיה ויובל גרו יחד במשך ארבע שנים ברווקיה – שורת אשקוביות חדר בקיבוץ שנועדה לצעירים בגיל ובשלב הזה של החיים. היה זה חדר שלאט לאט אובזר ושודרג, כך שמדי פעם הם בנו עבורו פרויקט כזה או אחר.
מכיוון שהחדר היה קטן מידות יחסית, נדרשה חשיבה יצירתית לסידור וארגון החלל.

השניים החליטו לבנות מיטת גלריה גבוהה וכך לנצל את החלל שתחת המיטה לספה. חיש מהר השניים החלו במלאכת הבניה.
בשביל לבנות מיטה נדרשים חומרי גלם, יובל ושמעיה חיכו לשעות כושר שהגיעה כמובן בלילה, התגנבו למחסן העצים ומצאו בו חומר גלם משובח – סרגלי עץ ארוזים וחתוכים .כאלה שיתאימו למיטה מעין זו. הבעיה היתה שלסרגלי עץ אלו היו מחוברים מעין מוטות עץ בולטים באורך 5 ס"מ. המוטות לא התאימו למיטה כך שנדרש להוציאם,
זו לא היתה בעיה עבור יובל ושמעיה, שכל הלילה דפקו במרץ את המוטות המודבקים החוצה.
עם סיום מלאכת ההכנה, הם המשיכו בבניית המיטה שהותקנה אחר כבוד בחדר ברווקיה.
יובל בחר במיטה זו ואהב אותה מאוד, סולם לא היה לה לאותה המיטה, ושגובהה כ-60 ס"מ מהתקרה כך שלא ניתן היה לעמוד תחתיה. בכל פעם שיובל עלה וירד ממנה, נדרשה הצגת אקרובטיקה מושלמת שכללה מתח, מקבילים ופרצופים של מתעמל באולימפיאדה.
לאחר מספר חודשים נודע לשמעיה ויובל מה היה ייעודם של אותם סרגלי עץ שפילחו ומהם בנו את מיטת הגלריה המפוארת. סבא מיכאל – יהודי יקה מבוגר שעבד באותה העת בחצרניה, הכין עבור בתו שהייתה אוספת פותחנים מושבעת, מעמדי עץ  עליהם תוכל לתלות את האוסף המכובד שלה. המעמדים היו עשרות של סרגלי עץ יפים, כאשר את הפותחנים היו אמורים לתלות על מוטות עץ צפופים שהיו מחוברים בחורים ובהדבקה לסרגלים אלו. במקום כל התוכנית הנאה הזו, הסרגלים הללו הפכו לחומר הגלם ממנו נבנתה המיטה, למורת רוחם של האב ובתו. אבל את הנעשה אין להשיב, מיטת הפותחנים כבר נבנתה. משהבינו זאת, יובל ושמעיה התנצלו בפני סבא מיכאל על מעלליהם.

 

התנצלו, אך המשיכו ביוזמות החריגות. באחד הימים השניים ריתכו ברפת מנגל משוכלל. מעין עגלת ברזל שמצאו ושדרגו . כך בנו מתקן לצליית עופות שמסובבים ומתגלגלים, כאשר את גובה הצלייה קובע ג'ק של הבאגי הישנה. את עיקר העבודה עשה שמעיה ויובל לעיתים סייע. בסוף, משימתו היתה להעביר את היצירה לרווקיה. מאחר שיובל עבד באותה עת ברפת, הוא הציע שייקח את המנגל על גבי שופל ש"ישאיל" ממקום עבודתו. הוא נהג בשופל, הרים את המנגל בעזרת הכף ונסע עימו עד הרווקיה. שם הרים את הכף לגובה המקסימלי ופתאום המנגל נפל ממנה והתרסק. על פניו הצטייר חיוך אווילי, ושמעיה כבר לא יכול היה לכעוס עליו. בסוף המקרה הזה הפך לזיכרון משעשע ביניהם.

יחד השניים התגייסו לצנחנים, שמעיה למגלן ויובל לפלס"ר ועשו טירונות במחנה שא-נור. מדי פעם שמעיה ראה את חברו – מצד אחד די מצ'וקמק וגמלוני ומצד שני מאוד מקצועי וחדור רצון להצליח. הם התקדמו בשירות במקביל. שנה בצבא ויובל החליט שצריך לערוך מטווחים במדבר. השניים הגיעו לרוג'ום א-נאקה, נקודת תצפית בכניסה למדבר יהודה בכניסה לאחר היישוב מעלה עמוס. אין שם דבר מלבד מבנה ישן, אבל יובל אהב את המקום. לא פעם הציע שיסעו לשם, לשבת, לשתות קפה ולחזור. הפעם הגיעו לרוג'ום הזה במדבר על מנת לבצע בו מטווחים. יובל לא הסתפק ברובים שלהם אלא לקח את העוזי של אביו מבלי שיידע, אקדח וקצת תחמושת. הם הגיעו לשם וחיפשו מקום מתאים לביצוע הירי, כזה עם משפך של הרים שמאפשר לערוך מטווח. שמעיה היה שרוי בחששות גדולים, אמר שזה לא נראה לו סביר, לבצע כך ירי על דעת עצמם. יובל הגיב בצחוק הגדול שלו. מאחר שכבר היו שם, שמעיה החליט ליהנות מהחוויה. התחיל לירות באופן חופשי לשם הכיף ואז הבחין ביובל. חברו ששם איפוסון, ירה, מדד ודייק בצורה הכי מקצועית. זה לא היה מטווח רשמי, אבל יובל באמת הגיע לשם כדי להשתפר ולהתמקצע.

כמו כל דבר לא מקובל ואסור שעשה עם יובל, שמעיה שמח כשהוא נגמר. בסוף גם החזירו את הנשק לאביו בקיבוץ.

 

לאחר השחרור יובל עבד ברפת בהזנה, האכלת הפרות. הזנה ברפת מבצעים בשעת בוקר מוקדמת. צריך לערבב את כל המזון של הפרות ולהגיש בסלפ (מכונה להאבסת הפרות). באותו זמן היה בקיבוץ בית אריזה של נקטרינות ובצידו מונחים דולבים – ארגזי פלסטיק חומים גדולים שממלאים אותם בפירות. בארגזים אלה הביאו את הפירות הפחות טובים למאכל אדם עבור הפרות. יובל אמור היה לשאת אותם אחד אחד באמצעות טרקטור מעמיס, אך מאחר שהדבר נראה לו קל מדי והדרך מבית האריזה לרפת ארוכה, יובל החל להעבירם ארבעה דולבים בבת אחת. כיצד מביאים ארבעה יחד? לא עם המזלג הרגיל אלא בעזרת המזלג עם הקוצים, כלי שיודע להעמיס באלות (ערימות) קש גדולות. דוקרים עם המזלג הגדול את הבאלות וכך מעמיסים. יובל לקח את המזלג עם הקוצים ושם עליו ארבעה דולבים יחד, שניים בקומה ראשונה ועליהם שניים נוספים ובעצם חסם לעצמו את כל שדה הראייה. הוא נסע עם כל הדולבים האלה לרפת מבלי לראות את הדרך שלפניו.

באותו זמן עמד באמצע הדרך הזו לצד גדר הביטחון רכבו של הרבש"ץ. הרבש"ץ ישב בתוכו, בוודאי היה עסוק בשיחת טלפון ולא שם לב למתרחש. יובל מצידו נהג כמעט בלי לראות וכך התקדם אליו ואל רכבו עם השופל כשקוצי הברזל מכוונים קדימה. פתאום הרבש"ץ חש מכה גדולה ברכב מאחור. הוא וצועק ליובל שיעצור, אך הטרקטור רועש ואינו מניח לשמוע קולות מלבדו. מחאות הרבש"ץ לא יכלו לשנות את שהתרחש . יובל גרר את רכב הבטחון עם הרבש"ץ בתוכו לאורך מאה מטרים מבלי לשים לב. הרבש"ץ צעק, ודאי גם קילל, אבל ללא הועיל, יובל לא שם לב. בסוף הדרך יובל עצר בצד והבחין מי נגרר איתו לאורך כל הדרך. הרבש"ץ ירד מרכבו ושאל בכעס, "מה אתה עושה פה?" ויובל עם החיוך האווילי השיב באותה לשון, "מה אתה עושה פה?" לאחר התקרית הרבש"ץ הסתובב במשך תקופה ארוכה עם החורים הללו ברכב הביטחון מאחור. ויובל עם החיוך שלו, אי אפשר היה לכעוס עליו.

 

לאחר השירות הצבאי יובל עבד גם מעט באחזקה בקיבוץ. שמעיה התחתן מיד לאחר שהשתחרר עם יערה, בת קיבוץ וגם חברה של יובל. יובל נותר רווק עוד מספר שנים ועבד בענפי הקיבוץ השונים. באחד הימים יובל יחד עם פועל ערבי הלכו לפתוח סתימה באחד הבתים. הפועל הכניס סליל מברזל אל שוחת הביוב, סובב עם ידית ומשך וכך הוציא שורשים מהביוב בדרך לפתיחת הסתימה המיוחלת. הפועל משך בעדינות ויובל חסר הסבלנות אמר, "זוז, זוז. אני מסובב את הקפיץ. בוא תראה איך עושים את זה", יובל סובב וסובב את הקפיץ ופתאום בשניה סליל הקפיץ השתחרר מידו, ועף. הידית נגחה בפניו וחתכה את השפה שלו לשניים. כולם הופתעו, אולי נרתעו, אבל יובל הסתובב עם שפה שסועה וצחק. כמה ימים לאחר מכן הוא נפגש לדייט ראשון עם אילה. כך הופיע יובל להכיר את אשתו לעתיד, עם שפה פצועה מעוד מעשה שטות.

(נכתב על ידי יניב מגל)