שירות צבאי

אם יכולנו לשאול את יובל, סביר שלא היה נלהב ליוזמה לאתר אינטרנט אודותיו. הוא היה צנוע מכדי להסכים שיעסקו בו. לא לחינם נפשו נקשרה בזו של אדם שכלל לא הכיר אישית, דגן ורטמן, שנפל בעזה 15 שנה ו-25 ימים לפניו.

יובל שמע על דגן מהרב ישי רז, חברו ומפקדו במילואים, במהלך מבצע "עופרת יצוקה". "אתמול נהרג האדם הכי עניו שהיכרתי", הוא סיפר לו. עיניו של יובל נדרכו. הוא החל לעשות לעצמו מנהג ללכת לאזכרות של דגן ואת ששמע שם, שיתף את אחיו ואחותו. באחת האזכרות אביו של דגן, אלי, ביקש שיכתבו משוב על האזכרות. יובל כדרכו ישב לביצוע המשימה בהשקעה הראויה.

"אלי שלום, זה הרבה זמן שאני מרגיש ממש צורך לכתוב לך, אולם עד שהרב ישי רז לא עודד אותי, לא היה לי את האומץ. בראש ובראשונה אני רוצה לומר לכם תודה מעומק הלב על עבודת הקודש ומפעל ההמשכה שאתם עושים לדגן ז"ל.

אמנם אני בסך הכל יהודי פשוט שהשכלתו התורנית מסתכמת בשנת מכינה אחת בעצמונה, אבל אני חושב שדווקא בשל כך והעובדה שסיכוי גדול שאם דגן היה בחיים לא היינו נפגשים, לעיתים יכולה לתת פרספקטיבה. בעייני החשיבות של מפעל ההמשכה מתחלקת למספר חלקים עיקריים.

החלק הראשון זה אתם, המשפחה. ספק אם אתם יודעים כמה כוחות אתם נותנים, ההתמודדות עם הקושי הנורא, האמון בצדקת הדרך, הצורך לשרת את עם ישראל והציפייה לירושלים הבנויה בעייני, זו מסירות נפש שדורשת ממני השתפרות תמידית ומשמשת לי סוג של מגדלור.

החלק השני זה דגן. על דגן שמעתי בפעם הראשונה מהרב ישי רז בעופרת יצוקה במילואים יום לאחר שהוא נהרג (זכיתי להיות הנהג של הרב ישי במילואים). הרב ישי אמר לי, בבוקר שלאחר הנפילה של דגן, שבלילה חבר שלו נהרג ושהוא האדם הכי צנוע שהוא מכיר. וכבר מאז הבנתי שאם הרב ישי אומר על מישהו שהוא "הכי צנוע שהוא מכיר", אין ספק שמדובר כאן בתופעת טבע. לאחר מכן שמעתי וקראתי הרבה מאוד סיפורים על דגן ואני מקפיד להגיע בכל שנה לאזכרה. ואולי אפילו אעז ואומר שאני מרגיש שניצוץ קטן של דגן ממש חי בקרבי. זה מתבטא בכל פעם שאני רוצה ללמוד ויודע שיש מעט מאוד שעות לישון והחשבונות מתחילים לצוץ, או במקרים שאני מתחיל להרגיש שעבודת ה' משרתת אותי ולא אני אותה, ואפילו סתם באימון ריצה כאשר מגיע השלב שמתחיל להיות קשה, דמותו של דגן עולה ונותנת לי המון כוחות להתגבר.

ובאופן השלישי, זה כל עניין ההמשכה, וההתמקדות בתיקון המידות לאור מידותיו של דגן. אחד הדברים ששמעתי בין השאר משיעוריו של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, זה שבדורו של משיח אחד הדברים הכי חשובים זה עבודת המידות – ולפחות במקרה שלי אני מרגיש שזה מאוד רלוונטי. זה תחום לא נוצץ, אין בו הרגשות עילאיות והוא דורש הרבה עבודה פנימית ועמוקה, אולם זה תנאי בסיסי והכרחי לקבלת התורה. אין לי ספק שמפעל ההמשכה שלכם נדיר בסוגו במיוחד בהיבט של תיקון המידות. ומי אם לא הדמות של דגן מתאימה לכך. בעיניי היא דמות של עבודה פנימית אינסופית, דמות שרואה קלקול ומתקנת קודם כל את עצמה וכתוצאה מכך מקדשת את החול באופן ובסגנון כל כך נדיר. באותו עניין אני חושב שמבנה האזכרה הוא מצוין. הסיפורים על דגן בהם ניתן לראות ממידותיו של דגן והופעתם במציאות ממש ולאחר מכן השעורים. אני חייב לציין שהפעם האחרונה כאשר הרב מרדכי (שטרנברג, ראש ישיבת הר המור) דיבר ולאחר מכן הרב מאיר נאמן דיבר ולמעשה השלים והסביר אותו (לאנשים כמוני שהם לא בני תורה זה היה נפלא) ובסוף החיבור שלך לעולם המדע, עבורי זה ממש מאפשר וגורם לי להתחבר למידות אלו ולדברים באופן הרבה יותר עמוק.

ולסיכום, אולי דווקא העובדה שאנחנו לא מכירים באופן אישי וגם לצערי לא זכיתי להכיר את דגן, היא הנותנת. כאשר אני רואה את ההשפעה העצומה שיש לכם ולדגן עליי, אני רק יכול להתחיל לשער איזה מפעל אדיר ואת ההשפעה הנפלאה על עם ישראל… אפילו אעז ואומר שלפי הסיפורים, אם דגן היה בחיים, הוא היה דואג ככל יכולתו שלא ישמעו עליו ועל הסיפורים שסופרו עליו, מה שמגדיל מאוד את הסיכוי שאני בכלל לא הייתי זוכה להכיר אותו ולשמוע עליו (ובוודאות לא לכל הסיפורים שנחשפתי). ואולי הקב"ה החליט שכעת שליחותו של דגן ושלכם היא להצית את הניצוץ הזה בי ובעוד אלפים אחרים ולמעשה אולי דגן חי היום הרבה יותר. כנראה כוחות כאלו כמו שלכם חייבים להיות נחלתם של כלל עם ישראל ולא יכולים להישאר בחוג המשפחה המצומצמת.

בשיעור נוסף של הרב אלישע, בפרשת שמות, הוא אמר שהשכר הכי גדול שהיה למיילדות זה שהן היו שותפות ממש בתהליך הגאולה של עם ישראל. יש לכם זכות גדולה מאחר וברור לי מעל כל ספק שאתם שותפים מרכזיים בתהליך הגאולה של עמנו עם מפעל ההמשכה שלכם.

ולסיום, אמנם אנחנו לא מכירים אבל אני מרגיש שהמשפט שדגן כתב לחייליו מתאר באופן מאוד מדויק את הקשר והרגש שיש לי כלפיכם.

באהבת עולם!

יובל ניר"

אכן, יובל התחבר לדגן בכמה דברים, והראשון שבהם הוא כנראה הצניעות חרף כל העשייה וההצטיינות. רק דבר אחד כנראה יכול היה לשכנע אנשים כמו דגן ויובל לזכות בכבוד. כזה שלוקח אותנו לראשית שירותו של דגן.

מפקדו של דגן באותה עת אבינעם תיאר זאת יפה: "את ההורים שלו פגשתי לראשונה רק בסוף האימון המתקדם, לרגל טקס בצומת גולני. לפני כן התקיים דיון בין המפקדים למי להעניק באותה הזדמנות שני תארים: מצטיין ומופת פלוגתי, לדעתי דגן אמר לי, וגם ידעתי זאת כבר בעצמי, כמה הוא לא צריך את המצטיין הזה. זו היתה ההצטיינות הראשונה שלו, אחר כך הוענקו לו עוד כמה. לי זה היה ברור שהוא לא באמת צריך את זה. הוא הפציר בי: 'בוא ניתן את זה למישהו אחר, שיקבל את תואר המצטיין, והמשפחה שלו תשמח'.

"אני זוכר שהמפקדים התנגדו להצעה הזו. הם אמרו לי שבשביל זה יש את תואר המופת הפלוגתי. אותו אפשר לתת לעולה יקר או מישהו שרוצים לעודד, אבל מצטיין זה מישהו שמסתכלים עליו ואומרים, 'ככה צריך להיראות חייל'. ואני, שהכרתי את דגן וכל כך הערכתי ואהבתי אותו, לא אני דחפתי שהוא יקבל את תואר המצטיין הפלוגתי. הלחץ בא כל כך חזק מהמפקדים שאמרו שזה כן חייב להיות דגן ולא יכול להיות מישהו אחר, כי יהיה מגוחך שלא נצביע עליו ונגיד שככה צריך להראות המצטיין.

"כשהוריו של דגן הגיעו, אמרתי להם שכדאי שיתפסו מקום טוב. מזה הם הבינו. דגן עצמו לא אמר להם שיקבל 'מצטיין פלוגתי'.

"לפני הטקס דגן בא אליי שוב, להגיד שאינו רוצה בתואר הזה, שהוא לא צריך. הוא התחיל להסביר מי לדעתו כן ראוי לכך, אבל לא היתה לו ברירה. 'הנקודה היא לא אתה', אמרתי לו, וזה הדבר היחיד ששכנע אותו. הסברתי לו שזה לא הוא, אלא שחשוב שאחרים ילמדו כיצד להיות בעצמם לוחמים ואנשים טובים יותר. שיקבלו דוגמה".

כך כנראה היה משתכנע גם יובל שכדאי להקים אתר לזכרו.

רונן הלך בעקבות אחיו אל הצנחנים. כמו יובל, רצה להתקבל לסיירת. הדרך לשם עברה בגיבוש תובעני במיוחד. יובל נכח שם מצד המגבשים, כמובן לא של אחיו ישירות, אבל הבחין בזווית העין במאמצים הכבירים מצד רונן להצליח לעבור את המשוכה הגבוהה הזו. רונן חש תסכול. האתגר שם מנטלי לא פחות מאשר פיזי. אחד מהצעירים שלצידו היה אלוף בספרינטים, ריצות מהירות, וכמה שרונן התאמץ, יסיים שני, אחריו. בלילה רונן קם לשמירה, עם דמעות בעיניים, מותש. פתאום הוא ראה את יובל בפטרולים. שם, בסיירת הוא לא רק אחיו הגדול, אלא שמו כבר הלך לפניו. ביחידה היה אגדה – קלע ונווט חוד שאין משתווה לו. יובל התקרב אליו, פניו עוטות את החיוך המוכר, מלא הביטחון והאוהב. "תתעודד רונן", הוא אמר לו. "אתה במקום טוב – שני-שלישי, תעבור את החזיר יבלות הזה, תהיה ראשון. אתה יכול".

 

דווקא בצבא מבחינה מסוימת יובל לא אהב את כל התחרויות – בקליעה או את המנהג לסמן איקסים על הנשק, לציון מספר המחבלים שנושאו הרג. "ככל שלוחמים יותר גאוותנים, הם יותר פחדנים בשדה הקרב", הוא נהג לומר לחבריו. אך הנה תמו התחרויות ורגע המבחן של יובל ויחידתו הגיע.

במשך תקופה ארוכה נמנעו בצה"ל מלהיכנס ללב הערים הפלסטיניות מתוך הבנה מה מצפה שם לאחר שבחסות הסכמי אוסלו אלו התמלאו באמל"ח רב. מצב זה לא הותיר לצה"ל ברירה אלא להיכנס לתוך הלבה הרותחת, לפגיעה בתשתיות טרור במחנה הפליטים בלאטה, הממוקם במבואותיה המזרחיים של שכם.

היה זה בשלהי פברואר 2002. הכוח התקדם. כמה הפחידו אותם מהמצפה להם. אמרו שיהיו הרבה נפגעים, הכל ממולכד, חוטי חשמל חשופים. הם נעו בהתגנבות. אחד הלוחמים בסיירת, אסף יפה מקיסריה, הביט על חברו. כולם כמותו מסוגרים. רק יובל נראה נינוח, משל הוא נוהג בטרקטור בקיבוץ. הפעולה התחילה. אסף עוד לא ידע שחברם לצוות חיים בכר נפגע באחת הסמטאות ממטען. חבריו נעו בזריזות, מנהלים קרב בסמטה צרה. בתחושה של כאוס גדול. ירו לעברם ואסף ויתר הלוחמים השיבו אש כאחוזי תזזית. לצידו יובל, הזוג שלו בקרב הזה. עם נשק הקלעים הוא נראה שליו להפליא. תפס פיקוד, נווט את הכוח. "אני מכיר עוד סמטה צפונית", הוא הפטיר בנינוחות, כאילו מדובר בטיול יום שישי לחזות בפריחת האביב. לרגע יובל חייך לאסף, ולחש, "שמע אחי, זה בקטנה, הם לא רואים אותנו בכלל". כך הוא אמר לו במבטו ובהתנהגותו, אתה יכול להיות רגוע. הם סתם יורים. עד לרגע זה אסף בכלל לא חשב על המצב כך. באחת התפוגג אצלו כל האלמנט של ההפחדות שהלעיטו אותם קודם לכן. המתח המכביד נוער באבחת הערה אחת. זה כמו באימון, שיורים, הוא חשב לעצמו. ובעצם חברו גם אמר לו שהם ביתרון טקטי מול המחבלים.

מהסמטאות יובל, אסף וחבריהם נכנסו לבית ספר. לפי התוכנית המקורית, זו הנקודה השולטת באמצע מחנה הפליטים שהם יתפסו ויירו משם אש צלפים על האויב מאחור בעוד יתר כוחות החטיבה יתקדמו אליו. שוב עלו בעיני רוחו של אסף כל האיומים שהזהירו שייתקלו בהם בשלב זה – מחבלים מתאבדים או מכוניות תופת שרוצים לפגע בהם, אל תוך בית הספר. בשלב זה הם כבר ידעו שחברם חיים בכר נהרג. יובל ראה זאת ממש לידו. זה לא אימון אלא מלחמה אמיתית. האובדן היכה במורל. אסף הרגיש את נפשו הדואבת. המ"פ נמרוד אלוני הורה לחוליית החוד שלו לצאת עימו לפטרול בחוץ, "אסור שיחשבו שיוכלו להתקרב ולבצע פיגוע תופת על הבסיס" – כלומר, בית הספר, הוא הסביר ליובל ואסף שייצאו עימו. אין מצב שאני יוצא מפה החוצה, חשב לעצמו אסף. ויובל, כאילו קורא את הרהוריו, לחש לו, "מה אתה דפוק? נתגנב בשקט ולא יראו אותנו". שוב אסף נדבק בביטחון וקור הרוח של חברו. ברגעי הקרב, חוסנה של הרוח משפיע לא פחות מעוצמת הפלדה. הסוד הוא לא לתת למחשבות הרעות להשתלט, ויובל הצטיין בזה. הוא באלמנט. מנתח בפשטות את המצב. צופה בסיטואציה בצורה ריאלית, מתוך ביטחון שמבוסס על הסתכלות מעשית של המציאות. זהו כוח מאוד חזק.

 

תמה הפעולה, אך העיקר עוד ציפה להם. הפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה בערב ליל הסדר חייב את ההנהגה המדינית וצה"ל להעז. להיכנס פנימה בכל העוצמה. על חטיבת הצנחנים הוטלה המשימה לכבוש את העיר שכם.

מכל ערי יהודה ושומרון, שכם נחשבה כעיר בעלת פוטנציאל הסכנה הגבוה ביותר עבור כוחות צה"ל. המטה הכללי חשש מהסתבכות הכוחות בעיר ובעיקר באזור הקסבה שהיא מקום צפוף ביותר המקשה מאוד על ביצוע פעילות מבצעית. מהעיר נשלחו עשרות מחבלים מתאבדים מטעם הפת"ח וחמאס, תוך תחומי ישראל וביצעו את הפיגועים הקשים ביותר באינתיפאדה השנייה.

המפקדים והלוחמים ידעו – התופת מצפה להם בפנים. מחבלים חמושים רבים, מטענים ממולכדים שהוכנו עבורם ואולי גם מכוניות תופת. משימת הסיירת כהרגלה היתה להוביל את החטיבה. לכבוש את הקסבה, מעוז המחבלים. הסיירת עמדה להיכנס ומפקדה נמרוד אלוני, כיום אלוף ומפקד העומק והמכללות הצבאיות, צפה על פקודיו כשהוא מבקר אצל כוח מיחידת מגלן שנועד לחפות עליהם. "איך קוראים לך?" הוא פנה לאחד הלוחמים. "שי", זה ענה. "תקשיב שי", הוא אמר לו. "אתה רואה את הלוחם בראש שם?" שי הנהן. בוודאי שהוא זיהה, זה בן דודו יובל ניר, הוא חייך לעצמו אך לא אמר דבר. מפקד הסיירת אלוני הגיע לעיקר מבחינתו, "זה חייל מאוד יקר. חשוב לשמור עליו".

 

 

הקסבה היא שטח צפוף ולכן לא טוב להיכנס אליה אגרסיבי וחזק. פה המקום להפעיל מחשבה. הצנחנים פעלו בחוכמה. עברו מבית לבית מבלי לצאת לסמטאות, שברו קירות ונכנסו בהפתעה. המחבלים לא הבינו מאיפה אלה מגיעים. הדבר שבר את רוחם של המחבלים ופגע בביטחונם כבעלי הבית. עשרים לוחמי סיירת הובילו את המהלך. לאחר שהם הרגו עשרות מחבלים, היתר נבהלו ממה שמצפה ולפתע יצאו לעברם כמעט מאתיים מחבלים עם ידיים מונפות למעלה עם הקלאצ'ים בידיהם. הם נכנעו. תם הקרב.

יובל הצטיין באותו יום במיוחד. היה לו חלק מרכזי בכניעה ההמונית שהושגה. מכל אלה לא יספר מילה בבית. רק בדבר אחד הוא ישתף. "כשהיינו באחד הבתים בבלאטה, ראינו ילד בן חמש הולך עם שקית להניח אותה ליד הדלת. כולנו ידענו מה יש בשקית – פצצה". רונן קטע אותו, "אז למה לא יריתם בו?" יובל לא הבין מהיכן צצה השאלה. ללוחם המעולה שהרג כמה וכמה מחבלים באותו יום, התשובה ברורה, "מה אתה רוצה, שנירה בילד בן חמש??!"

(נכתב על ידי יניב מגל)

כבר מגיל צעיר מני כהן ידע שנועד להיות לוחם. היה זה מובן מאליו בהתחשב בסביבתו. אביו לחם במסגרת הפלס"ר ואף נפצע כשעלה על מוקש. אחיו הגדולים שירתו כלוחמים בצנחנים ובגבעתי. ובכלל, במגזר הדתי שהוא משתייך אליו, בוודאי בקיבוץ הדתי בו גדל, שירות קרבי הוא המצופה מהצעירים. המובן מאליו. החריג היחיד לכך הוא שירות משמעותי, למשל באחת היחידות הטכנולוגיות המובילות של צה"ל כעתודאי. הדברים הסתדרו למני יפה בתחילה. הוא התנדב לצנחנים ועבר מסלול במסגרת גדוד 202. באמצע הטירונות התגלה שהוא לוקה בקרטונוקוס – מחלת עיניים שבה הקרנית (החלק השקוף הקדמי של העין) מאבדת את צורתה העגולה הרגילה והופכת לצורה חרוטית (קונית). התוצאה עלולה להיות ראייה מטושטשת ורגישות מוגברת לאור. לאור האבחנה הזו, מני הועבר מהלחימה אל המטבח.

קשה לתאר איזו צניחה זו במעמד בשתי החברות בהן חי. בקיבוץ, הקרביים – בוודאי אלה שמתקבלים ליחידות העלית – נישאים על כפיים. גם מני עצמו הסתכל בעיניים מעריצות על בן הקיבוץ יובל ניר, שהפך ללוחם מוערך בסיירת צנחנים. בחטיבה מובילה כמו צנחנים קיימות קאסטות ממש בדומה לתרבות המסורתית בהודו – מעל לכל המפקדים ולוחמי הסיירות, אחריהם הקרביים, ובתחתית אלו שמכונים בזלזול "ג'ובניקים". לשם עבר מני, אל המטבח. כמה כעס הצטבר בו, תסכול, להידחק אל תחתית סולם המעמדות הלא מוכרזים אך המורגשים היטב מידי יום. בזמן שהלוחמים הגיבורים עוסקים בכל מה שחשוב, הוא משמש מעין משרת שאחראי לאספקת האוכל שיאכלו מבלי לשים לב בכלל מיהו מגיש השירות. למה בכלל שיבחינו? הרי אין הוא נמנה עם המובחרים. ובכל זאת אחד מהם שם לב, מני הבחין. יובל ניר, הלוחם המוערך עד מאוד, דווקא הוא הקפיד בכל פעם להודות לו במאור פנים על הארוחות שהוא מגיש לו ולחבריו.

"אתה יודע", הוא אמר למני באחד הימים, "אני מעריץ אותך".

"מה?", מני התבלבל. הופתע עד מאוד. זה בלתי מתקבל על הדעת. הלוחם המהולל מעריץ את הטבח מירכתי המעמדות? "מה בדיוק? לא הבנתי".

"אני מעריץ אותך", חזר יובל על דבריו בביטחון, ובהתלהבות של מטיף נמרץ המחובר למילותיו בכל עוצמת אמונתו, הוא פירט ונימק. "כל אחד היה מתאכזב במקומך, לעבור מלחימה למטבח, אבל לָקַחְתָּ את התפקיד החדש בשתי ידיים. אתה משקיע במיוחד באוכל שאתה מכין לנו. עושה את שלך על הצד הטוב ביותר. למרות העניין בעיניים, למרות הדיסלקציה, אתה עקשן, לא מוותר. זו הגישה שהייתי רוצה לראות בכל מקום ואצל כל אחד. חוץ מזה, יכולת לבחור בחיים הנוחים שמתאפשרים למי שאינם לוחמים, אבל אתה מתעקש תמיד לרדת איתנו לשטח, לאימונים, למבצעים, כדי לדאוג גם שם שיהיה לנו את האוכל הטעים ביותר, המפנק, לעשות לנו טוב. שמע מני, אין עליך".

דמעות כמעט זלגו מעיניו של מני. כמה היה צמא למים הזכים הללו.

מכאן הפך זה להרגל. השיחות הללו. המלים החמות של יובל, שביטאו את הערכתו הרבה למני. "קרבי", הוא אמר לו באחד הימים, "זה לא רק להסתער, אלא אחד שקם בשתיים בלילה להכין אוכל ללוחמים ולעשות זאת באהבה. אתה אחד האנשים היותר קרביים שאני מכיר".

זמן מה מאוחר יותר פתאום מני עודכן כי יקבל תואר מצטיין פלוגתי. מני כמו מני, לא יכול היה להיות נוכח במקום מאחר ששהה עם צוות לוחמים באיזו משימה. יובל התנדב לקבל זאת בשמו מהמ"פ שלהם, נמרוד אלוני. ומני חשב לעצמו, בצדק הדבר. אולי יובל משך שם בחוטים כדי לדאוג שיקבל את המצטיין, כפי שהאמין שראוי שיהיה.

כיום מני כבר מזמן יודע שאין לו מה להרגיש פָּחוּת מאחרים. כמנהל בית ספר, עיניים רבות נישאות אליו. במקום בו הוא נמצא, מעמדו רם מעל כולם. אבל איזו חוכמה, הוא נזכר בהתרגשות וצער, היתה ליובל. בזמן שאחרים, עם ראייה תקנית רפואית ובלי קרטונוקוס, היו עוורים לתכונותיו הטובות, יובל ראה אותן היטב. הבחין במהות הפנימית בִּמְקוֹם בנגלה לעין.

(נכתב על ידי יניב מגל)

למתי אנג'ל היה שירות מרשים בהחלט עד היום שהוצע לו לפקד על צוות ותיק בסיירת צנחנים. עם גיוסו התקבל לגיבוש של שייטת 13 והוא הודח משם לאחר שנה וחודשיים. משם המשיך מתי לסיירת צנחנים ופיקד על כיתת טירונים. אז עבר קורס קצינים וחזר לשייטת כמפקד מחלקת טירונים. ביחידת העלית של חיל הים כבר הציעו לו תפקיד המשך משמעותי יותר, אך הדבר טורפד בפקידות של מז"י. השיבה לסיירת צנחנים נראתה לו הדבר הטבעי ושם הוצעו לו שתי אפשרויות: הקלה והקשה: לשמש מפקד צוות של לוחמים במסלול או של צוות סמ"רים ותיק. הוא הבין שמפקדים לפניו לא החזיקו מעמד זמן רב כמפקדי הצוותים הוותיקים, אבל מה בעצם הביאו עד הלום אם לא תחושת השליחות של לעשות הכל למען מה שצריך? הרי את תפקיד מפקד הצוות במסלול יאיישו בקלות יחסית. אותו צריך בתפקיד האחר, חשב ונענה בחיוב. "אתה בטוח שאתה רוצה את התפקיד?" שאל אותו אחד ממפקדי היחידה ומתי ענה, "בוודאי", נכון לאתגר, וזה הופיע במהרה במלוא תפארתו.

היה אז נוהג למפקדי הסיירת להוביל צוותים לפעולות. הדבר הפך את מפקד הצוות לסגן מפקד הכוח, שהולך בסוף וכך למעשה בעת היתקלות עם מחבלים אינו מוביל את לוחמיו ואגב כך זוכה באמונם, אלא הופך לעוד לוחם ואחד האחרונים להשתתף בקרב. בענייני לחימה, מתי הבחין כבר, הוא טוב אך לא הטוב ביותר. כשמדובר בלוחמים ותיקים בסיירת, היו שם טובים ממנו, כמו יובל ניר. כך, אף שבמסירותו מתי רצה להיות המפקד הטוב ביותר של צוותו, לבסוף בלטה סמכותו דווקא כשערך לפקודיו אימונים, מד"סים (שיעורי ספורט) ומסדרים, וכמה שלוחמים ותיקים לא אוהבים את כל הדברים הללו, בלשון המעטה. מתי, שהתנסה בפיקוד על טירונים כשיש לצידו צוות מסייע, פתאום התמודד בסיטואציה הפוכה לגמרי מכל בחינה. מפה והלאה גבר המרמור כלפיו. זה החל במלמולים מתוסכלים על מתי שהוא "ראש קשה" והמשיך לתקריות חריפות יותר. באחת הפעולות לוחם מצטיין בצוות נהג כלפי פלסטיני שלא היה מעורב בפעילות חבלנית, באלימות שלא נדרשה. מתי לקח אותו לשיחת נזיפה וזה החציף מולו, "תיזהר לך. אדאג שלא תהיה המפקד", איים.

לאחר מכן לוחם אחד לא הסכים ללכת לעמדה כפי שהורה, יובל סבר שסדר הכוחות שמתי תכנן אינו נכון והלך למפקד הפלגה שישנה אותו, כאילו שמתי אינו מפקדו. באחד הימים מתי הודיע כי יקיים להם אימון קרב מגע. פקודיו החליטו שלא להופיע ובכך המרד כבר הפך לגלוי. הם הלכו למפקד הסיירת וביקשו שמתי לא יהיה מפקדם. מתי הבין שתם זמנו ביחידה.

זמן קצר לאחר מכן מתי השתחרר מהשירות בצה"ל. הוא החל ללמוד פסיכולוגיה, תחום שעניין אותו עוד מילדות, ובתחילה האמין שהניח את החוויה הזו מאחוריו. אלא שהיא לא הניחה לו. במילואים מצא שהוא מעדיף לא לפקד אלא לשרת כלוחם פשוט. בלימודים פעם התבקשו הסטודנטים, במסגרת תרגיל בפוסט טראומה, לשתף בחוויה לא נעימה אך גם לא חריפה. מתי סיפר את קורותיו בפיקוד על הצוות הוותיק בסיירת ותוך כדי התחוור לו שהחוויה צילקה אותו יותר משרצה לזכור. גם כשסיים את הלימודים והחל להתקדם בעבודתו כפסיכולוג, נמנע מנטילת תפקידים בעלי אחריות או שדורשים יכולת ניהולית.

השנים חלפו ופתאום, ארבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", הודיעו לו שיובל ניר נהרג. יובל, בוודאי שהוא זכר אותו. לוחם מעולה ורציני, וגם אחד ממובילי הדרישה לסיים את פיקודו של מתי על הצוות. מתי התעצב על מותו והרגיש צורך לבוא ללוויה. הוא ביטל מספר פגישות שנקבעו לו, ועמד שם, בגוש עציון, ושמע את ההספדים. את הרב ישי רז מתאר כיצד יובל הזדרז בשביעי באוקטובר לרדת לדרום וחיפש היכן צריך להילחם, עבר בין יחידות שונות לאורך תקופת ההמתנה והשתתף בפעילות מבצעית במקומות שונים.

פתאום התחוור למתי האופן שיובל נהרג – שרץ לאש, החתירה למגע, ובעיקר יוזמתו החריגה לעבור מיחידה ליחידה. זה יובל שהוא מכיר. אין גבולות מבחינתו. מתי עצמו, וסביר שכך כמעט כל לוחם ומפקד, לא היה חושב שאם היחידה ממתינה, צריך בינתיים ללכת באופן עצמאי להילחם היכן שמתרחש הקרב. אבל יובל היה אחר, חשב מתי, אדם עם אומץ לא רק לרוץ לאש אלא גם לשבור מוסכמות. מתי עמד ליד הקבר וחש את העצבות ממלאת אותו על מותו של יובל האמיץ. ליד הקבר, כחלק מטקס ההלוויה, נהוג לבקש סליחה מהמת וכך גם עשה מתי בליבו. במשך שנים נותר הוא עצמו פגוע מיחס פקודיו ופתאום הצליח להסתכל על הסיטואציה מאותה תקופה דרך מבטם, דרך הסתכלותו של יובל. הם קיבלו מפקד צעיר כשהם מנוסים ממנו בהיתקלויות. למעשה, התוקפנות שלהם כלפיו נבעה מפחד. חשש גדול שאינו האדם המתאים להובילם במצבים שעלולים לעלות בחייהם. פתאום ליד הקבר הבין זאת וחש הזדהות עם הפחד הזה שלהם, של יובל. הוא מלמל בלחש, "סליחה יובל שהעמדתי אותך במצב הזה, שלא הבנתי שפיקוד על צוות סמ"רים ותיק אינו התפקיד שמתאים לי לעשות". הקהל החל להתפזר ומתי נותר במחשבותיו. כיצד בכלל התגלגל להיות בתפקיד כזה, ילד אשדודי חנון, חובב טבע. אהבתו למוזיקה ביקשה להתבטא בשירות צבאי בגלצ, נוסח יואב קוטנר, אבל חבר שלו נזף בו, "כולם יהיו בלבנון ואתה תשב לך ותעביר שירים בתחנת רדיו??!" מתי הסכים איתו והלך לשירות קרבי. ועוד איך קרבי – שייטת 13, תחת פיקודם של דניאל הגרי ודן גולדפוס, וסיירת צנחנים תחת פיקודו של נמרוד אלוני. עתה פתאום נזכר כמה חרג מנטייתו הטבעית, כמה התרחק מהקשבה ליכולותיו האמיתיות. אם לא במוזיקה, אז בפיקוד על טירונים עם צוות מסייע. אין אדם שיכול לעשות כל דבר, ופתאום כאדם מבוגר ובחסות המוות, ההכרה הזו הדהדה בו ביתר שאת. מתי הרגיש שטעה. גם אם האגרסיביות שבמרד הופנתה אליו, הוא יצר את הסיטואציה בעצם בחירתו ליטול עליו תפקיד שיכול להיות גדול עליו מבחינת כישוריו ויכולותיו, ועוד יותר מכך בעצם התעקשותו להמשיך חרף הסימנים שאינו צולח בו. על כך ביקש סליחה מיובל המת.

מספר ימים לאחר מכן, הגיע יום שישי ולמתי ציפה לו"ז עמוס. בבוקר השתתף במירוץ ים המלח לזכר חברו הטוב יוסי הרשקוביץ ז"ל, ששירת איתו בשייטת ונהרג במלחמה בעזה. אחר הצהריים נערכה מסיבת יומולדת 50 לאחותו של מתי שהוא היה מעורב בהפקתה. קודם רץ, אז הזדרז לאסוף את בנותיו, לעבור מבגדי הספורט לחליפה, ובמעבר חד השכול התחלף בשירה בציבור במסעדה. באמצע האירוע הוא העיף לרגע מבט לסלולר וראה 6 שיחות שלא נענו. מי מחפש אותו? מתי שעובד כפסיכולוג חינוכי, חשב, אולי זה הורה שנתקל בבעיה עם הילד שלו. הוא התקשר בחזרה. "שלום, שמי ישי. אתה לא מכיר אותי", הציג את עצמו האיש. אז זה לא מקרה דחוף, הניח מתי וכמובן רצה לשוב להיות עם אחותו בחגיגתה. "אפשר לחזור אליך יותר מאוחר?", שאל, אך הרב ישי רז לא הניח לו. "אני חבר מאוד טוב של יובל ניר", הוא הוסיף ופתאום מתי הבין שקורה פה משהו מאוד מיוחד. כבר מההספדים בהלוויה למד על חברותם הקרובה של הרב ישי ושל יובל, על כך שלמדו יחד ועסקו הרבה בשיפור המידות. עכשיו הרב ישי הוסיף לו עוד נדבך לאותן שיחות על מידות, שנגע אליו ישירות. "כאשר דיברנו על המידות, השם שלך עלה הרבה פעמים", הוא גילה למתי. "יובל הזכיר את הסיפור איתך כמפקד הצוות כמשהו שהצטער עליו. אני מאמין בתחושה שלי שיובל היה רוצה לבקש ממך סליחה. היה חשוב לי לתפוס אותך לפני כניסת השבת". מתי עזב את המסיבה המשפחתית ויצא לרגע החוצה, מבקש לעכל את השיחה. הוא התרגש באופן שקשה לתאר. במשך שנים ליבו נשא את המשקעים מחוויה זו של המרד ואי האמון בפיקודו, ועתה הוא קיבל אישור שאולי לא נכשל כל כך כפי שזכר. ומעבר לזה הרגיש שמתרחש משהו ששייך לעולמות מיסטיים. הנה מתי ביקש סליחה מיובל המת מעל קברו הפתוח. וכאילו נפתח דיאלוג ביניהם באמצעות שליח, גם המת מבקש סליחה ממנו.

מתי אדם מסורתי באמונתו. יותר מאשר חזקה אמונתו בה', הוא מאמין בדרכי ה', שהדרך שלו נכונה. אם הדרך אומרת שצריך לבקש סליחה מהמת, אז עליו לעשות את הדבר הנכון. גם לפי הרמב"ם חיי העולם הבא אינם מקום אחר, אלא האופן שאדם משפיע על חייו ברגע הבא. בתחושתו של מתי, השיחה הזו רגע לפני כניסת שבת היתה רגע הזדככות לעצמו, ליובל, למשפחת ניר, לחבר הטוב ישי. בקשת הסליחה ריגשה את מתי מאוד. מבלי לפרש, משך שנים רבות נפשו ביקשה שאיזו סליחה כזו תיאמר. כל כך הרבה שנים יובל היה חי והרגע הזה לא הגיע, והנה דווקא עכשיו הרגע הזה התרחש. מתי עמד שם בחוץ ומחה כמה דמעות סוררות שהמתינו אף הן זמן רב ועתה זלגו החוצה.

זמן קצר לאחר מכן הופנו למתי שתי הצעות לנהל שירות פסיכולוגי חינוכי. במשך שנים נמנע מתפקידים כאלה, שכרוך בהם משא הניהול והאחריות. הפעם מתי החליט לשקול זאת בחיוב.

(נכתב על ידי יניב מגל)